רפואה בהתכתבות

יש משפט בלטינית שאני מאד אוהבת. ״עיסוקי קבע סופם שנעשים תכונות״  (Abeunt studia in mores). למרות כל כך הרבה שנות לימוד, אף אחד לא באמת מלמד אותך איך להיות רופא. כל אחד מסגל לו דרך, סגנון, רמת נגישות. לפני כמה שנים התחלתי לתת את מספר הנייד האישי שלי למטופלים שלי. זה לא היה ככה מההתחלה כי לא ידעתי מה נכון לעשות, מה מקובל. רק כשאמא מודאגת התקשרה ועוד אחת, והרגשתי את ההקלה שלהן בלב במהלך השיחה, ידעתי שעשיתי נכון עבורי. שהלב שלי כרופאה, כאדם- שלם יותר.

לפני כמה ימים התפרסם סרטון נהדר בערוץ כאן- 11 עם ד״ר טילי פישר יוסף המעולה, על רפואה בהתכתבות ועל הבעייתיות הטמונה בה. כל אחת ואחד מאיתנו שעוסקים ברפואה מכיר את זה לעומק ומהיומיום- השכנה שרוצה להתייעץ על חיסון לתינוקת, הגננת בגן שחמותה חולה וחוששת לקחת תרופה מסויימת, הציפיה מכל העולם ואשתו שנדע לייעץ בכל נושא רפואי, גם אם יש לנו שברירי מידע, גם אם אנחנו לא מומחים להכל.

התלבטתי ממושכות לגבי הדעה שלי בנושא הזה. רפואה טובה היא רפואה שרואה את המכלול, שמתחילה מלקחת אנמנזה וממשיכה מבדיקה יסודית, מקיפה. אבל, וזה לא סותר, רפואה טובה היא בעיניי קודם כל רפואה של זמינות. של דאגה, וחמלה. שבועת הרופא מתחילה במשפט- ״על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה״.  הרפואה הדיגיטלית מעצימה את זה, מכניסה לזה אלמנטים של חוסר וודאות- כמו חוסר היכולת לראות את התמונה כולה- אבל היא שם וזה רק ילך ויעצים, ואנחנו כרופאים צריכים לדעת איך לשלב נכון בין החמלה והזמינות, לבין לדעת לעשות אבחנה נכונה ולבקש עוד מידע/הפניות כשצריך.