עשרים ושש

הדרך לחדר ההלם תמיד ארוכה נורא. בהתחלה יורדים במדרגות, אחר כך יש מסדרון ארוך ובסוף חדר המיון, ולפעמים אני מגיעה לשם בלי אוויר... וככה אנחנו רצים... עד שסוף-סוף אנחנו שם... על המיטה שכבה בחורה צעירה, חסרת הכרה ומונשמת, ומה שתופס את עיני מיד הוא שטף דם ענקי בבטן השמאלית עם סימני דריסה על הרגליים. בסדרות טלוויזיה הכול נראה מתוקתק וכולם תמיד מוכנים עם המזרק והכפות החשמליות ביד, אבל במציאות שורר כאוס נורא.

 

בגוף ראשון וללא כפפות, מגוללת ד"ר יעל דרזניק יום שמתחיל בשעה 05:00 לפנות בוקר עם צלצול השעון המעורר ויציאה מהבית כשבחוץ עוד חשוך וערפילי, ומסתיים בבוקר שאחרי, כעבור עשרים ושש שעות של תורנות, ביציאה משער בית החולים כשהיא נטולת אנרגיות. עשרים ושש פותח צוהר אל המתרחש במקום הכי סוער שיש – בית חולים. מקום שבו דקה רודפת דקה ושעה טורפת שעה. חדר המיון הומה, המסדרונות צפופים והמחלקות מלאות בחולים שעלולים להידרדר בכל רגע נתון. כמה צלקות, כמה רגעים של התרוממות נפש, כמה חוויות מסמרות שיער, כמו הצלת חיים דרמטית, צפויים במהלכו של יום ארוך שכזה? ומה ממתין לה בסופו? המחברת מתארת את הקושי הפיזי והנפשי של הרופאים בכלל, ושל המתמחים בפרט, שעובדים בתנאים בלתי אפשריים. איש אינו יודע מה עשוי לקרות ברגע הבא ורק דבר אחד ודאי – לכל תורנות יש סוף.