חטא היהירות

ב- 1993 ביים הבמאי אהרון סורקין סרט שבו כיכב אלק בולדווין כירורג מוכשר ושחצן. הסרט נקרא ״בכוונת זדון״ ולצידו של אלק בולדווין משחקת ניקול קידמן הצעירה, וזהו אחד הסרטים האהובים על בנותיי ועליי. כדי למנוע ספוילרים, אספר רק שבאיזשהו שלב בסרט נשאל אלק בולדויין, המשחק מנתח בשם ד״ר ג׳ד היל, האם יש לו תסביך אלוהים. התשובה שלו לכך היא אחד הנאומים הפנטסטיים בעיניי ועם זאת, המצמררים ביותר:

״האם יש לי תסביך אלוהים? יש לי תואר דוקטור לרפואה מהרווארד. אני מומחה מוסמך בכירורגיית לב-חזה ובכירורגיית טראומה. זכיתי לאותות הוקרה משבע מועצות רפואיות שונות בניו אינגלנד.

כשמישהו נכנס לכנסיה, כורע על ברכיו ומתפלל לאלוהים שאשתו לא תפיל, שבתו לא תדמם למוות, או שאמו לא תסבול מפגיעה כלשהיא לאחר ניתוח - למי בדיוק אתם חושבים שהוא מתפלל?

אם אתם מחפשים את אלוהים – הוא היה בחדר ניתוח מספר שתיים, בשבעה עשר בנובמבר, והוא לא אוהב שמטילים ספק בהחלטות שלו.

אתם רוצים לדעת אם יש לי תסביך אלוהים? אז אני אגיד לכם משהו...

אני אלוהים.״

לפני שאנחנו יכולים לומר לעצמנו מהי צניעות, חשוב שנגדיר באופן הרחב ביותר, מהי יהירות.

מטופל: ״דוקטור, הצלת את חיי!״

רופא: ״תקרא לי פרופסור״.

אני זוכרת את היום הזה, בתחילת בית הספר לרפואה, שבו חילק לנו הוועד לסטודנטים לרפואה את החלוק הלבן. כולנו עמדנו שם נרגשים, עם חלוק גדול למידותינו בכל האופנים שיש, והצטלמנו עם המשפחות. דקה לאחר מכן נכנסנו למבואה של האולם הראשי שבו למדנו אנטומיה בימים שלאחר מכן, ישבנו על הכיסאות והקשבנו בהתרגשות עצומה לדיקן הפקולטה לרפואה. לא ידענו אז דבר- לא על כימיה אורגנית או פיזיקלית ובטח שלא על אנטומיה, מחלות ופתוגנים, אבל כן ידענו היטב לומר מה חשנו, מה חשתי אני עצמי- כששמתי את החלוק הלבן הזה עליי. זהרתי מאושר, מהגשמה של חלום שפיעם בי למשך שנתיים לפחות, חשתי את כובד האחריות לפתע, אך לא פחות מכך- גאווה. איזו גאווה עצומה זו היתה לשים את החלוק הזה ולהסתובב איתו- אף על פי שכולם קוראים לרופאים מלאכים בלבן, זו לא היתה התחושה של להיות מלאכית. זו היתה תחושה שיש לי כנפיים. הרגשתי שאני עפה גבוה, וקיוויתי שאני לא עפה גבוה מדי, עפה על עצמי, נשרפת מקרני השמש. כמו איקרוס.

אחד מהסיפורים שאהבתי כשהייתי קטנה היתה על דדלוס- הארכיטקט הנודע במיתולוגיה היוונית. שמו יצא למרחוק בזכות חוכמתו יוצאת הדופן. היצירה המפורסמת ביותר שלו היתה הלבירינת- מבוך עצום ומסובך שנבנה עבור המלך מינוס מכרתים- כדי לכלוא בתוכו את המינוטאור- יצור אימתני שהיה חציו אדם וחציו שור. המבוך היה כה מתוחכם- עד שמי שנכנס אליו כמעט ולא היה יכול למצוא את דרכו החוצה.

לאחר שדדלוס סיים לבנות את המבוך- החל המלך מינוס לחשוש, שמא דדלוס עצמו יסייע לאחרים להימלט או יגלה את מבנהו. ועל כן, החליט המלך מינוס לכלוא את דדלוס ואת בנו- איקרוס – באי כרתים. מסביב לאי סבבו ספינותיו של המלך, ולא ניתן היה לברוח. רק בדרך אחת- דרך האוויר. במשך ימים ארוכים אסף דדלוס נוצות שנשרו מציפורים- את הקטנות סידר בחלק העליון של הכנפיים שבנה לו ולבנו, ואת הגדולות בתחתית הכנפיים, והוא הדביק אותן בשעוות דבורים. לאט לאט נוצרו זוג כנפיים מרהיבות, קלות אך חזקות. לאחר שהשלים את מלאכתו, לבש דדלוסאת הכנפיים, ניסה אותן באוויר והשתכנע שהן מסוגלות לשאת אדם במעופו. לפני שיצאו לדרכם, קרא אליו את איקרוס והזהיר אותו שעליהם לשמור על דרך האמצע- אם יעופו נמוך מדי, רסס הים ירטיב את הנוצות, יכביד עליהן וימנע מהן לשאת אותם. ואם יעופו גבוה מדי, חומה של השמש ימיס את השעווה המחברת את הנוצות, והכנפיים יתפרקו.

השניים המריאו לשמיים, בתחילה טסו בזהירות מעל הים, ודדלוס שמר כל העת על בנו. אך ככל שנמשך המעוף התמלא איקרוס בתחושת חירות- הוא שכח את הפחד, את השבי, ואת אזהרות אביו. הוא החל לטפס מעלה, מוקסם מן האפשרות לגעת בעננים ולהתקרב אל השמש. ככל שעלה גבוה יותר כך גברה התלהבותו והוא המשיך לטפס עוד ועוד.  אלא שהשמש היתה חזקה מכפי שדמיין. קרניה חיממו את השעווה שחיברה את הנוצות, והיא החלה להתרכך ולהינמס. בתחילה נשרו נוצות בודדות, אך עד מהרה התפרקו הכנפיים כולן. איקרוס ניסה לנופף בידיו, אך הן כבר לא יכלו לשאת אותו. הוא צנח מן השמיים אל תוך הים, ונעלם בין הגלים. דדלוס שמע את זעקתו של בנו, הסתובב באימה וחיפש אותו בכל מקום. לבסוף מצא רק את הנוצות הצפות על פני המים. הוא משה את גופתו של בנו מן הים וקבר אותו באי הסמוך. לזכר אותו אסון נקרא היום שבו טבע איקרוס ״הים האיקרי״.

החלוק הלבן הוא הכנפיים שלנו. אנחנו ממריאים באמצעותו מעל בני האנוש הרגילים, מחזירים נשמת חיים למטופל במצב אנוש, כורתים גידול ממאיר, מתקנים באצבעותינו מום מולד ומעניקים חיים מחדש. באחד מהניתוחים בהם השתתפתי עם כירורגית בכירה בזמן היותי מתמחה, ניתחנו תינוק קטן שנולד עם אטרזיה של הוושט- מום שבו הוושט אינה מחוברת לעצמה- ויש לחבר את שני הקצוות שלה בניתוח על מנת שהמטופל הקטן שרק עתה נולד – יוכל לאכול. בימים בהם היה נולד תינוק כזה בספרטה שביוון- הוא היה, מן הסתם, נזרק אל מותו. ״מה זה אומר עלינו, דרזניק?״ שאלה אותי אותה מנתחת, ״אני אגיד לך מה זה אומר. זה עושה אותנו יותר מאלוהים. אלוהים יצר תינוק עם מום, ואנחנו מתקנות את המום.״. אני זוכרת את הרגעים העדינים והמלחיצים האלו, שבהם אחזתי בקצה הוושט של תינוק שזה עתה נולד- וושט שקוטרה אינו עולה על מילימטרים בודדים- וחיברתי בתפרים אותה לקצה השני שלה, ובכך אפשרתי למטופל לאכול ובעצם- לחיות. כששוחרר לביתו שלחה לי אימו תמונה מרגשת שלי- אוחזת בו, ונותנת לו בקבוק חלב.

יהירות מתחילה בקטן. הרגע הזה שבו מחלקים לנו את הכנפיים הוא רגע שמגדיר אותנו לשנים רבות קדימה, בונה את האתוס מסביבנו, מלטף את תחושת השייכות לגילדה שאליה נלחמנו כל כך הרבה שנים להשתייך. אחרי שנים שבהן היינו סטודנטים ומתמחים, אלה שעמדו בצד, שהקשיבו, שידעו היטב כמה מעט הם יודעים, מגיע הרגע שבו אנשים מתחילים לפנות אלינו אחרת, להמתין למוצא פינו, לקום כשאנחנו נכנסים לחדר, ולפעמים אפילו להאמין למה שאנחנו אומרים הרבה יותר מכפי שאנחנו עצמנו מאמינים בו.

בתורנות האחרונה שלי שוחחתי עם אבא של מטופלת קטנה שלי. נכנסתי לחדרה במיון, לשם הגיעה עם חום גבוה, אבל שום דבר בחום הזה לא הצליח לפגוע בעליצות שניבטה ממנה; סיכמנו שאקנה לה במבה מהמכונה שבחוץ, והיא נשארה בחדר ואני התפניתי לשוחח עם אבא שלה.

אני מכירה אותו כבר שנה, מהיום שבו הוצאתי מבטנה של בתו את הגוש הממאיר, ביום ההוא שבו עוד הרשינו לעצמנו לקוות שהמחלה הזאת נשארה מאחור, ולכן השיחה איתו עכשיו הייתה אחת מאותן שיחות שבהן אין באמת צורך להסביר הרבה; אולם לצד החשש שניבט מעיניו הצלחנו לצחוק קצת על המחלקה האונקולוגית, על רגעים משעשעים בתוך חדרים ללא חלונות ולעיתים ללא תקווה.

ובתוך השיחה הזאת הוא סיפר לי על שיחה אחרת, שהייתה לו עם רופאים ורופאות במהלך השנים האלו, ועל רופאים מסוימים שחשוב להם מאוד שיקראו להם "דוקטור" או "פרופסור", שמתקנים כאשר פונים אליהם בשמם הפרטי ומקפידים שהתואר יישאר צמוד לשמם, כאילו השמטתו היא לא בחירה טבעית של אדם שמדבר עם אדם אחר, אלא ביטוי של זלזול במעמד שהם עמלו שנים רבות כל כך להשיג.

וזו אינה הפעם הראשונה שבה אני נתקלת בדרישה הזאת, ובכל פעם מחדש היא מעוררת בי איזו אי־נוחות שקשה לי להסביר, אולי משום שאין לי שום זלזול בתארים עצמם. להפך. אני יודעת כמה עבודה יש מאחוריהם, כמה לילות, כמה בחינות, כמה ויתורים, כמה שנים שבהן אנשים אחרים כבר חיו את חייהם ואנחנו עוד למדנו והתמחינו ונשארנו בבית החולים.

נזכרתי בנאום של רייצ'ל גולדברג־פולין, אמו של הירש גולדברג־פולין ז"ל, ובמשפט שאמרה שם, שנשאר איתי מאז: בחיים האלה אנחנו לא מה שאנחנו אומרים, ואנחנו לא מה שאנחנו מאמינים בו; בחיים האלה אנחנו מה שאנחנו עושים.

ואני חושבת שאין הרבה מקומות שבהם המשפט הזה מקבל משמעות מוחשית כל כך כמו ברפואה, מפני שהקשר בין רופא למטופל בנוי בסופו של דבר כמעט כולו על מעשים. מטופלים מוסרים את חייהם בידינו באופן הכי לא מטאפורי שיש; הם נשכבים על מיטת הניתוחים ומאפשרים לנו ליטול את עצמאותם, הם מושיטים יד לעירוי ולתרופות טוקסיות, הם חושפים בפנינו מקומות מוצנעים, פחדים, חולשות ודברים שלא סיפרו לפעמים אפילו לאנשים הקרובים להם ביותר.

יש משהו כמעט משונה, כשחושבים על זה מספיק זמן, בכך שבתוך מערכת יחסים שיש בה ממילא פער עצום כל כך של כוח, ידע ופגיעוּת, אנחנו עוד זקוקים לכך שהאדם שנמצא בצד הפגיע שלה יקפיד להזכיר לנו את המעמד שלנו.

כי האמון שלו כבר נמצא שם, הרבה לפני התואר. הוא נמצא בעצם זה שהוא הגיע, בעצם זה שהוא נשאר, בעצם זה שהוא הסכים שאבדוק, שאחליט, שאנתח, שאחזיק לרגע בידיים שלי משהו ששייך רק לו. נדמה לי שקשה לחשוב על מחווה גדולה יותר של כבוד מאשר אדם שמוסר לך את גופו, או הורה שמוסר לך את הילד שלו, ובכל זאת לפעמים נדמה שאנחנו מצליחים לעמוד מול כל האמון העצום הזה ולהיעלב דווקא מן העובדה שהוא שכח לקרוא לנו דוקטור.

אני מעדיפה שיקראו לי עשר פעמים בשמי הפרטי מאשר שמטופל אחד יקרא לי בכל התארים הנכונים אבל לא ירגיש בטוח להפקיד את עצמו בידיי.

אבל זוהי עדיין לא יהירות מסוכנת. זוהי היהירות המעצבנת, כזו הטבולה בניחוח לא נעים של אדנות, אבל לא כזה המסוגל לפגום הרבה.

הדרך ליהירות מסוכנת עוברת בעיניי בשלב ביניים, חמקמק הרבה יותר, מפני שבשלב הזה אנחנו כבר לא מבקשים מאנשים לקרוא לנו בתואר הנכון, אלא מתחילים להאמין, לפעמים בלי לשים לב, שהתואר הזה אומר משהו גם על מקומנו ביחס אליהם. שהזמן שלנו יקר יותר, שהעייפות שלנו מוצדקת יותר, שהדברים שיש לנו לומר חשובים יותר.

וזה קורה לאט. רופא אינו קם בוקר אחד ומחליט שהוא נעלה על בני האדם שסביבו. הוא פשוט מתרגל לכך שמחכים לו. שהאחות מתקשרת והוא אומר שיגיע כשיתפנה, שהמשפחה יושבת מחוץ לחדר עד שיסיים משהו אחר, שהמתמחה מחכה לסוף המשפט שלו לפני שיעז לחלוק עליו, ושכאשר הוא נכנס לחדר יש איזו תנועה קטנה של אנשים שמפנים עבורו מקום. בהתחלה הוא אולי אפילו נבוך מכל זה, אחר כך הוא מתרגל, ובשלב מסוים הוא כבר אינו מבחין בכך. ורק כשהעולם מפסיק לרגע להסתדר סביבו, הוא מרגיש שמשהו אינו כשורה. אחת הבדיחות הידועות הינה על – ״כמה נוירוכירורגים צריך כדי להחליף נורה? אחד. הנוירוכירורג עומד עם הנורה והעולם מסתובב סביבו.״

וככל שאנחנו מתרגלים יותר להיות בצד שמחכים לו, קל לנו יותר לשכוח כיצד מרגיש הצד שמחכה. אנחנו מאחרים למרפאה בעשרים דקות מפני שהיינו עסוקים בדבר חשוב, ושוכחים שגם האדם שיושב בחוץ עזב עבודה, אסף ילד מבית הספר, חיפש חניה, שילם עליה, ואולי ישב כל הלילה לפני כן וקרא שוב ושוב את תוצאות הבדיקה שעליהן הוא מחכה לדבר איתנו. אנחנו מקלידים בזמן שהוא מספר לנו את הדבר שמפחיד אותו יותר מכול, עונים לטלפון באמצע שיחה, משתמשים במילים שהוא אינו מבין וממשיכים הלאה, לא מתוך רוע וגם לא מפני שלא אכפת לנו, אלא מפני שאיכשהו התרגלנו לכך שהמפגש הזה מתרחש בתוך היום שלנו, ושכחנו שעבור האדם שמולנו לפעמים היום כולו מתרחש בתוך המפגש הזה.

ואולי זה השלב השני של היהירות: לא המחשבה המפורשת שאני טוב ממך, אלא ההרגל השקט שהעולם שלי חשוב מעט יותר משלך. שהזמן שלי יקר משלך, שהידע שלי מעניק לי לא רק אחריות אלא גם קדימות, ושמאחר שאני הרופא בחדר, אני גם האדם החשוב ביותר בו.

ברור לי, כמובן, היומיום הכאוטי שבתוכו אנחנו עובדים; הריצה למרפאה תוך כדי מתן מענה למחלקה, הטלפונים שאינם מפסיקים להגיע, והניסיון הבלתי אפשרי כמעט לתווך בין משפחה מודאגת אחת למשפחה מודאגת אחרת, בתוך עשר הדקות שמערכת הבריאות הקציבה לכל מטופל. ועדיין, החשש שלי אינו מכך שאאחר. החשש שלי הוא שאתרגל לאחר. שאפסיק להתנצל על הזמן שאבד, על הציפייה לראות אותי, על הדקות הארוכות ולעיתים השעות שחלפו מהרגע שבו הבטחתי להגיע ועד הרגע שבו הופעתי לבסוף; שאשכח שגם אם עבורי העיכוב הזה היה תוצאה כמעט בלתי נמנעת של יום עבודה עמוס, עבור האדם שחיכה לי — הזמן הזה היה שלו.

וגם זו עדיין אינה היהירות המסוכנת ביותר. היא יכולה להפוך אותנו לרופאים פחות נעימים, לעיתים אפילו לאנשים פחות נעימים, והיא יכולה לפצוע ולהרחיק. אבל הסכנה האמיתית מתחילה צעד אחד אחר כך, כשההיררכיה האנושית הזאת מחלחלת אל תוך שיקול הדעת המקצועי; כשהמחשבה שהקול שלי חשוב יותר מתחילה להתחלף, כמעט בלי שאבחין בכך, במחשבה שהקול שלי גם נכון יותר.