עיתון ״מעריב״, מדור ספרות
״כשהמלאכים בלבן פושטים את שכבתם השמימית ויורדים לעולם האנושי של מטה״
״מה קורא?״- מדור ספרות
״ד״ר יעל דרזניק מצליחה להעביר תחושות של קושי פיזי ומנטלי בצורה מופלאה״
Scott, USA Paramedic
״This is an important book. Thank you for writing this."
Steve, nurse, UK
"This was a deeply moving book."
Danny, USA EMS provider
"Unbelivable first-hand testimony of historical events"
בעקבות פנייתם של גופים שונים בארץ ובחו״ל להרצאות הקשורות על השביעי לאוקטובר ועל תפקיד הרפואה, הסיעוד וההצלה באירועים רבי נפגעים, אני מעבירה הרצאות בהתנדבות המספרות את סיפורו של אותו יום. ניתן ליצור קשר בלינק המצורף
When the first words of this book were written, we were still counting our dead. The most murderous terrorist attack that occurred on the soil of the State of Israel began on the morning of October 7, 2023, thousands of terrorists infiltrate into southern Israel under the cover of a coordinated missile attack, massacring about 1,200 people—residents of the south, soldiers, civilians. They beheaded, raped, amputated limbs, tortured, burned to death, and took 253 people— including babies and the elderly, women and children—into Hamas captivity.
Saturday morning, 06:29 a.m. For millions of people in the State of Israel, in hindsight, this exact hour will be remembered as an eternal turning point, a border line stretched between the world that was and the world that now is. Like an alarm siren symbolizing what was about to befall us, a siren shatters the morning in many areas across the country.
This book delves deep into the heart of the bustling effort involved in delivering care in the field, in trauma wards, and operating rooms, discussing principles of trauma care—principles written in blood. It narrates the gravest day in the history of the State of Israel from the perspective of healthcare professionals spanning the full spectrum of physical and psychological treatment: paramedics, surgeons, social workers, psychiatrists, nurses, and many others. Their story, though singular in its details, is part of a larger narrative encompassing what we, the citizens of Israel, endured on October 7.
יום שבת, השבעה באוקטובר, 06:00.
מנחם, פרמדיק בכיר במד״א, מסיים משמרת בתחנת מד״א בנגב המערבי, צמוד לכביש 232 המקיף את העוטף. לפני כמה שעות, בלילה, הוא ונהג האמבולנס שלו עברו ליד המסיבה ברעים, לבדוק אם צריך עזרה, אבל הכל היה נראה בסדר גמור. הוא לא יודע עדיין שההחלטה שלהם, שלא לנסוע בכביש הזה בעוד שעה בדיוק, תציל את חייו.
עמית, רופא בכיר בטיפול נמרץ בסורוקה והאחראי בעיתות חירום על אירוע רב נפגעים, נמצא בביתו שבמיתר. הבן הגדול בדיוק סוגר שבת באחד מבסיסי העוטף, זוהי שבת של חג והשמש מתחילה לעלות. הוא אינו יודע עדיין שהוא עומד להכריז על אירוע רב הנפגעים הגדול ביותר במדינת ישראל, ואחד הגדולים בעולם כולו.
רפי, הרופא הראשי של מד״א, מחליט יחד עם הנהלת מד״א יום קודם לכן על העלאת הכוננות הארצית של מד״א לדרגה ב׳, אולי בגלל החג, אולי בגלל הופעת הענק של ברונו מארס שתוכננה לאותו הערב בפארק הירקון. הוא לא יודע עדיין שאוטוטו תוכרז כוננות ברמה הגבוהה ביותר, זו ששמורה רק למצבי מלחמה.
עליזה, עובדת סוציאלית בכירה מברזילי, סיימה את הכוננות שלה בבית החולים ביום שישי. כחלק מהעבודה היא בקשר רצוף עם שוטרים מהתחנה של שדרות. היא לא יודעת עדיין שהיא עומדת לפגוש אותם בעוד כמה שעות באחד מהרגעים הקשים ביותר של חייה.
אבי, חני ונעמי- מתנדבים באיחוד הצלה; יורם, בתיה ורותם- שחיים ונושמים טראומה בשיבא במסגרת עבודתם; אפרת, מנהלת בית החולים שניידר ורון, מנהל מלר״ד שניידר; מתכוננים לשבוע רגיל לגמרי, שבוע של אחרי החגים. של חזרה לשגרה.
06:29 בבוקר.