להתחיל בחיוך

חשבתי פעמים רבות מדוע מקצוע הרפואה כולל בתוכו את שבועת הרופא. מה יחודי במקצוע הזה ספציפית שמחייב, בתום הלימודים, להישבע שבועה עתיקה שעברה מספר גלגולים לאורך ההסטוריה ועדיין- נותרה בעינה. מעניין לחשוב על כך שמקצועות רבים מלמדים מיומנות, אבל רק מעטים מתחילים בשבועה. ובכל זאת, ככל שהשבועה הזו שנשבעים הרופאים היא אצילית, מיוחדת, נוגעת באספקטים חשובים- כגון לעמוד לצד מיטת החולה יומם וליל, לא להפלות בין מטופלים, וכן הלאה- היא עדיין חסרה בעיניי כמה וכמה אלמנטים חשובים שאותם ניסיתי לנסח עבור עצמי ביום בו קיבלתי את התואר דוקטור לרפואה.

אחד מהעקרונות האהובים עליי ביותר קיים דווקא בשבועת הרופא העברי –עקרון שלא מצאתיו באף שבועה אחרת- "והשכלתם להבין לנפש החולה, לשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש."

כשאני חושבת על המשפט הזה, נדמה לי שהוא מכיל בתוכו את כל מה שניסיתי ללמוד במשך השנים כרופאה. ״להבין לנפש החולה״- כלומר, לא רק להבין את המחלה, אלא להבין את האדם שנושא אותה. להבין את הפחד שלו, את התקוות שלו, את המשפחה שיושבת ליד מיטתו ואת הסיפור שהביא אותו אליי. אחר כך באות המילים – ״לשובב את רוחו״- לא רק לרפא את גופו, אלא להשיב לו כוח. לעודד אותו. להחזיר מעט מן התקווה שנשחקה בתוך המסע של המחלה. ולא פחות חשוב מכך – לעשות זאת ״בדרכי תבונות״- לא באשליות, לא בהבטחות שווא, לא בהכחשת המציאות, אלא בחכמה, ביושר ובשיקול דעת. לדעת לומר את האמת, מבלי לגזול מן האדם את הכוחות להתמודד איתה.

ואז מגיעות שתי המילים האחרונות, ואולי היפות מכולן- ״ובאהבת אנוש״. לא אהבת הרפואה, לא אהבת המדע, לא אהבת הניתוח או האתגר האינטלקטואלי, אלא אהבת האדם באשר הוא אדם. נדמה לי שאין עוד מקצוע שמבקש ממי שבוחר בו להתחייב, כבר בתחילת דרכו, לאהוב.

כשאני מלמדת סטודנטים לרפואה על איך להיות רופא, אני מדברת איתם על הרגע הזה שבו הם נכנסים בפעם הראשונה, במהלך ביקור רופאים, לחדרו של מטופל. אני מתארת להם כיצד עיני המטופל ובני משפחתו נעוצות בנו, הרופאים. כיצד הם בוחנים כל הבעת פנים, כל חיוך קטן, כל מבט חטוף, ולעיתים אפילו כל שתיקה. הם שמים לב אם הסתכלנו להם בעיניים או שמיהרנו להביט במסך המחשב, אם עצרנו לרגע ליד המיטה או שכבר היינו עם רגל אחת מחוץ לחדר. לפני שנים רבות עזרתי למנתח מפורסם לנתח גידול בלבלב של מטופלת מבוגרת, כמעט בת שמונים. הניתוח עבר בהצלחה גדולה, והתרגשתי מאוד ביום בו אותה מטופלת הלכה לביתה. נכדה של המטופלת היה רופא צעיר בתחילת דרכו והיה נוכח בכל אותן הפגישות לפני הניתוח. ומעניין שמה שאותו נכד זכר מכל האירוע המרגש, היה לא רגע היציאה החוצה מחדר הניתוח ולא תהליך ההחלמה והשחרור הביתה. הוא זכר איך בשיחה טרם הניתוח, נמנע המנתח המפורסם מלהישיר מבט אל המטופלת, והיה עסוק בלשחק עם צרור המפתחות שלו. רגע קטן, קטן כל כך. אבל כזה שנצרב בזיכרון.

אין כמעט מקצוע, אני אומרת לסטודנטים שלי, שבו אנשים אחרים צמאים כל כך לחיוך שלכם. מהנדס יכול לתכנן גשר מופלא גם בלי לחייך, עורך דין יכול להגן על לקוחותיו בבית המשפט גם בפנים חתומות, ומתכנת ימצא את הבאג בתוכנה גם אם איש לא ראה את הבעת פניו. אבל אנחנו, הרופאים, עובדים עם בני אדם הנמצאים ברגעים הפגיעים ביותר בחייהם. הרבה לפני שהם מבינים את תוצאות בדיקות הדם, או את המילים המקצועיות שאנחנו אומרים, הם קוראים את הפנים שלנו. לפעמים, עוד לפני שאמרנו מילה אחת, הם כבר יודעים אם יש מקום לתקווה.