לפני בערך שלוש שנים עשיתי את דרכי אל החוף. זה היה יום שישי בצהריים, וחברה שאלה אותי למה אני רוצה ללמוד סאפ, ואמרתי לה שאני גם אוהבת את הים וגם זה נראה כמו סוג של ספורט שיכול להתאים לי בחיים האלו- שאני שונאת ריצה, וחדר כושר מעולם לא היה בשבילי, ורק המרחבים של הים. ולא סיפרתי לה את הסיבה האמיתית. בכניסה לחוף חיכה טנדר של סאפים ועליו מדריך, לא מבוגר אבל גם לא צעיר במיוחד. היה לו שיזוף צורב ועיניים בהירות והוא היה קצת לא מגולח והיה לו חיוך נעים. השמש עמדה מעלינו וחיכיתי לאדווה הזו של המים שתשטוף...

״אז על מה תרצי לדבר איתנו השנה?״ שאלה אותי אחת הסטודנטיות לרפואה בתל אביב, ממקימות מועדון ״Women in Medicine״. עניתי שאני רוצה לדבר על עשרת הכללים שלי למקצוע. אלו לא כללים שלקחתי מספר רפואה או מהרצאה על מנהיגות רפואית, אלא משפטים שכתבתי לעצמי ביום שסיימתי את הסטאז׳, בתוך מכונית, עייפה ומוצפת ומלאת רצון להישבע לעצמי שלא משנה כמה שנים יעברו וכמה תורנויות אעשה וכמה כאב אראה, אני לא רוצה לאבד דברים מסוימים בדרך. חלק מהכללים נולדו מתוך מפגש עם רופאים שהיו עבורי השראה עצומה, אנשים שנכנסו לחדר...

לאחרונה התפרסמה ידיעה מרגשת על ילדה שנפצעה קשה מפגיעת טיל, נותחה שוב ושוב, עד שלבסוף שוחררה לביתה, וכדרכי, מתוך סקרנות כמעט אינסטינקטיבית, מצאתי את עצמי גוללת מטה אל התגובות. חשבתי שאמצא שם בעיקר התייחסות לכירורג המסור ששהה לילות כימים לצידה, לצוות המרדים, לאחיות חדר הניתוח, לאנשי טיפול נמרץ — לאנשים שמחזיקים חיים בידיים, לא כמטאפורה אלא ממש כך, בגוף, בדם, בזמן. אבל לא. התגובות הרבות התמלאו באלוהים, בישועות, בחסד, במשפטים שחזרו על עצמם כמו מנטרה מרגיעה — “אל ישועות”, “השם ריפא”, “נס גדול” —...