עוד מעט.
05:00
״מזכיר לכולם, ביקור בוקר בשש, יש הרבה חולים בצד״ מהבהבת הודעה מפוטה בקבוצת הווטסאפ של העבודה.
בחוץ עדיין חשוך כזה, מהביל. קרניים ראשונות של שמש מאירות את הפינה בחדר השינה שלנו, אני מתהפכת קצת במיטה אבל השעון בנייד ממשיך לנדנד. ואני מציצה בו ומכבה את הצלצול. לוקחת את המדים ומתלבשת, הצבע הירוק של המדים נשקף מן המראה שממול.
השעון מכוון על השעה חמש בבוקר. ריטואל שחוזר על עצמו באופן קבוע כמעט בשנתיים האחרונות, שעה בלתי אפשרית לקום בה ובכלל להישאר שפויה עד תשע בערב. אני לא זוכרת רגע שבו אני רואה את הילדות שלי ערות בשעה הזו. הן תמיד חמימות וריחניות במיטה שלהן, השיער סתור, ניצן ישנה עם הכרית מעל הראש, כמו תמיד מאז שהיא תינוקת, ותמר עם הדלת סגורה, בחושך מוחלט. גדי מתהפך במיטה בצד שלו, ואני שמה את המדים ולפני שאני יוצאת מהבית לחושך שבחוץ, אני עוברת בסלון מהמחשב על כל רשימת החולים שנוספו למחלקה, מנסה להכין את עצמי לעוד יום של מלחמה. ביום של תורנות, כמו זה, יש בנוסף איזו תחושה של פחד, כאב בטן קטן, אגיטציה שלא עוברת אף פעם.
ככה מתחיל הספר שלי, שאוטוטו יצא לאור. ככה מתחילה תורנות.
לפני כמה שנים התחלתי לכתוב את עצמי, בלי לקחת אוויר, בכל פעם שהרגשתי שמה שאני עוברת וחווה גדול עליי בכמה מספרים לפעמים. בהתחלה כתבתי את עצמי כמו תורנות, מנסה להעביר למי שקורא אותי מה זו ההרגשה להיות ערה כל כך הרבה שעות, באחת העבודות המלחיצות והתובעניות ביותר שיש. הטיוטא הראשונה לא הרגישה לי נכונה, וגנזתי את הרעיון לכמה שנים. לפני שנה וחצי, באמצע אחד מהסגרים של הקורונה, זה פתאום התעורר שוב. כתבתי פרק אחד, ואז כל הפרקים האחרים פשוט כתבו את עצמם ותהליך הכתיבה ארך חודשים ספורים. כל החוויות הכי מסמרות שיער, מרגשות, מלחיצות, שקרו לי בחיים המקצועיים- כמו תאונות דרכים קשות, הצלת חיים דרמטית, החייאות - הפכו לסיפור שאורכו עשרים ושישה פרקים, כמו עשרים ושש שעות של תורנות. השתעשעתי במחשבה לפרסם את הפרקים שלי, ושלחתי עותק בודד להוצאת ספרים גדולה. לא האמנתי שזה יצליח, אבל כל הזמן קיננה בי התחושה שזה סיפור שצריך לספר. שצריך להשמיע.
בקרוב…
תגובות