בעזרת השם

לאחרונה התפרסמה ידיעה מרגשת על ילדה שנפצעה קשה מפגיעת טיל, נותחה שוב ושוב, עד שלבסוף שוחררה לביתה, וכדרכי, מתוך סקרנות כמעט אינסטינקטיבית, מצאתי את עצמי גוללת מטה אל התגובות.

חשבתי שאמצא שם בעיקר התייחסות לכירורג המסור ששהה לילות כימים לצידה, לצוות המרדים, לאחיות חדר הניתוח, לאנשי טיפול נמרץ — לאנשים שמחזיקים חיים בידיים, לא כמטאפורה אלא ממש כך, בגוף, בדם, בזמן.

אבל לא.

התגובות הרבות התמלאו באלוהים, בישועות, בחסד, במשפטים שחזרו על עצמם כמו מנטרה מרגיעה — “אל ישועות”, “השם ריפא”, “נס גדול” — וככל שקראתי יותר, כך התחדדה בי תחושת אי־נוחות קשה, כזו שלא נובעת מהאמונה עצמה, אלא מהמקום שבו היא מתרחבת עד שהיא דוחקת הצידה כל דבר אחר.

אנו רק שליחים, חשבתי לעצמי באירוניה, כשנזכרתי גם בהורים רבים שאמרו לי לאורך השנים בדיוק את זה, ואין לי כל התנגדות לאמונה. להפך, לעיתים היא הדבר היחיד שמחזיק אדם כשהקרקע נשמטת תחתיו. אבל יש הבדל, עמוק ומהותי, בין אמונה שמחזיקה לבין אמונה שמוחקת, בין אמונה שמוסיפה שכבה של משמעות לבין אמונה שמוחקת את עצם קיומו של המעשה האנושי.

כי כאשר ההודיה ניתנת רק לרוח, ומתעלמת מהידיים שעבדו, מהידע שנרכש בעמל של שנים, מהאחריות שנלקחה ברגעים שבהם כל החלטה נושאת משקל של חיים ומוות — משהו מתעוות, לא מתוך צורך במחיאות כפיים ולא מתוך אגו, אלא משום שיש ערך לאמת, ויש ערך להכרה במי שנמצא שם, פועל, טועה, מתקן, נלחם, אוחז בחוטי תפירה שעות על גבי שעות, וחוזר הביתה כדי לחלום — כמוני — על סיבוכים אפשריים, על טעויות שלא קרו ועל כאלה שאולי עוד יקרו.

יש סרט ישן ובו נאום חד ובלתי נעים של כירורג יהיר, שאומר למשפחה החרדה של מטופל כי בזמן שהם מתפללים לאלוהים, אלוהים נמצא בחדר ניתוח, וכששואלים אותו אם יש לו תסביך אלוהים הוא עונה בפשטות מצמררת: “אני אלוהים”; והמשפט הזה, למרות יהירותו המוחלטת, חושף את הקצה השני של אותה סקאלה, את הסכנה ההפוכה בדיוק — המקום שבו האדם שוכח את גבולותיו ומאמין שהוא עצמו המקור, הסמכות, הכוח.

ובין שני הקטבים הללו - מחיקה מוחלטת של האדם בשם אמונה, מול ניפוחו לכדי אלוהות בשם היכולת- שם בדיוק מתקיימת העבודה האמיתית, ושם בדיוק אני מנסה לעמוד כשאני מלמדת סטודנטים לרפואה שיעור על צניעות, על הכרה בכך שאנו בני אנוש הפועלים בתוך מגבלות, בתוך אי־ודאות, בתוך אחריות כבדה, וששכרון האלוהות זר לנו לא פחות מהתכחשות מוחלטת למעשינו, ושאת שניהם יש לדחות באותה נחישות, כמו שבני האדם נדרשו להתרחק מיוהרת מגדל בבל, לא מפני שהעזו לבנות, אלא מפני ששכחו את גבולותיהם.

והתחושה, קשה להתעלם ממנה, היא של אסקלציה שקטה אך מתמשכת, כאילו השפה עצמה משתנה, כאילו מטבעות לשון שבעבר נשאו משקל של זהירות והקשר הופכים למטבע עובר לסוחר, נשלפים בקלות, נאמרים גם במקומות שבהם פעם נשמרה הפרדה - עד כדי כך שגם שופטת מרשה לעצמה לומר “בעזרת השם” מתוך כס המשפט . והדבר כשלעצמו אולי נראה זניח, אך הוא חלק מתנועה רחבה יותר, תנועה שבה אנו מסתכנים בוויתור על משהו יסודי יותר.

כי בתוך כל זה, בתוך המילים וההרגלים והנחמות, קיימת סכנה שקטה יותר. לא שנפסיק להאמין, אלא שנפסיק לראות; שלא נזהה עוד את האדם בתוך המעשה, שלא נכיר עוד בערך הידע, העבודה, האחריות.