עשרת הכללים

״אז על מה תרצי לדבר איתנו השנה?״ שאלה אותי אחת הסטודנטיות לרפואה בתל אביב, ממקימות מועדון ״Women in Medicine״. עניתי שאני רוצה לדבר על עשרת הכללים שלי למקצוע. אלו לא כללים שלקחתי מספר רפואה או מהרצאה על מנהיגות רפואית, אלא משפטים שכתבתי לעצמי ביום שסיימתי את הסטאז׳, בתוך מכונית, עייפה ומוצפת ומלאת רצון להישבע לעצמי שלא משנה כמה שנים יעברו וכמה תורנויות אעשה וכמה כאב אראה, אני לא רוצה לאבד דברים מסוימים בדרך. חלק מהכללים נולדו מתוך מפגש עם רופאים שהיו עבורי השראה עצומה, אנשים שנכנסו לחדר ויכולת מיד להבין כמה כוח יש בחמלה, בחיוך, בענווה. וחלקם נולדו דווקא מרגעים אחרים, ומרופאים שגרמו לי להבין איזה רופאה אני לא רוצה להיות.

דיברתי איתן על להיות צנועה, על לא להפסיק ללמוד, על לעשות את הכי טוב שלי גם כשקשה, על לזכור שהרפואה היא לא רק החלטות וניתוחים אלא גם הדרך שבה אנחנו נכנסים לחדר ואיך אנחנו גורמים לאנשים להרגיש ברגעים הכי פגיעים שלהם. ואז אחת הסטודנטיות עצרה אותי ואמרה שזה נשמע לה כל כך שוחק. היא דיברה על הזמינות הבלתי נגמרת, על זה שנותנים את מספר הטלפון למטופלים, על זה שממשיכים להיות שם בשביל אנשים גם אחרי שעות העבודה, על הציפייה להישאר סבלניים, נדיבים ואכפתיים שוב ושוב ושוב. ואז היא שאלה מה קורה כשמתעייפים.

והאמת היא שאני עניתי לה תשובה מאוד חדה. אמרתי לה שכשמתעייפים צריך לעזוב את המקצוע. חשבתי לעצמי בלב שאותה אמא שמגיעה אלינו כשהילד שלה נמצא רגע לפני ניתוח לא אמורה לקבל גרסה עייפה, צינית או כבויה שלנו רק בגלל שאנחנו כבר שנים בתוך המערכת. שהיא צריכה לקבל מאיתנו את אותו חיוך גם אם אנחנו כבר עמוק בתוך הקילומטראז׳ של המקצוע הזה. ובאותו רגע נשמעתי מאוד בטוחה בעצמי. כמעט נחרצת. כאילו אני חיה בשלום מלא עם כל הכללים שאני עצמי כתבתי.

אבל אחרי שסיימתי להעביר את ההרצאה נזכרתי שלפני כמה ימים הייתי פחות סבלנית לאחד המטופלים. נזכרתי באבא של ילד אחר, שהרגיש לי שעניתי לו בקוצר רוח שלא אהבתי לשמוע בעצמי. שום דבר דרמטי לא קרה באותם רגעים. אבל דווקא בגלל זה הם מטרידים אותי. לא כי הם חריגים, אלא כי כמעט כולם מגיעים לשם מתישהו.

והפחד האמיתי שלי הוא לא מהרגעים הגדולים שבהם אדם מאבד את עצמו, אלא מהמדרון השקט הזה שמתחיל בדברים הקטנים. בעוד קצת עייפות. בעוד טיפת קוצר רוח. עד שיום אחד את מסתכלת על עצמך מבחוץ ולא בטוחה מתי בדיוק התרחקת מהאדם שרצית להיות כשכתבת לעצמך את הכללים ההם בסוף הסטאז׳.

והיום, בתורנות, נזכרתי בזה שוב. תוך כמה דקות התקשרו פעמיים מחדר הלם על שתי תאונות דרכים, אחת אחרי השנייה. בשתיהן היו ילדים קטנים. רצתי איתם לסיטי, ובסוף לשמחתי הכל היה תקין.

ואז נזכרתי בשיחה ההיא עם הסטודנטית. וביעל ההיא, שסיימה סטאז׳ והבטיחה לעצמה שהיא לא רוצה להפוך לרופאה עייפה, אטומה או אדישה. ואמרתי לעצמי בשקט- אל תשכחי אותה.

כשהחזרתי אחד מהילדים לשניידר ראיתי בצד את סבתא שלו, אף אחד לא התייחס אליה כי היא עמדה בצד, רחוקה, לא ליד ההורים. היא הייתה חיוורת לגמרי אחרי שראתה איך רכב פוגע בנכד שלה מול העיניים שלה והעיף אותו כמה מטרים קדימה. ופשוט ניגשתי אליה ואמרתי לה שהכל בסדר איתו. שהסיטי תקין. שהוא יהיה בסדר. היא פתאום חיבקה אותי שם באמצע המסדרון, חזק, והיא הסתכלה עליי ואמרה לי שאלוהים ישמור אותך, וראיתי איך הפחד שהיה מרוח לה על הפנים מתחיל לאט לאט להתפוגג.

ואני רק יכולתי לקוות שלא שכחתי את עצמי. שאיכשהו, בתוך כל השנים, התורנויות, העייפות והקילומטראז׳, משהו מאותה יעל שכתבה לעצמה פעם איך היא רוצה להיות רופאה- עדיין נשאר. ואולי אפילו, אני מקווה, חלק גדול ממנה.

.