משאלה אחת ימינה

כשקוראים את משאלה אחת ימינה של אשכול נבו, מגיע רגע שקט אך מטלטל, שבו מתבהר סוף־סוף מקור שמו.

ארבעה חברים, צעירים בתחילת דרכם, מנסחים כל אחד משאלה לחיים. השנים חולפות, ובתוכן תהפוכות, אובדן, התפכחות וגילוי. ואז מבין הגיבור הראשי: הוא אכן הגשים משאלה - אך לא את שלו. הוא הגשים את משאלתו של חבר קרוב, שהגשים בעצמו משאלה של חבר אחר, וכך הלאה. שרשרת אנושית מדויקת, כמעט ארכיטקטונית, כמו הגנים הבהאיים המתוארים בספר - מבנה מושלם שבו כל מדרגה נשענת על קודמתה.

והשאלה שנשארת תלויה באוויר היא שאלה גדולה:

האם ייתכן שכאשר הגשמנו משהו עבור אדם אחר, הגשמנו בעצם גם משאלה עמוקה שלנו - כזו שפשוט לא ידענו עדיין לקרוא לה בשם?

לפני כשלושה שבועות התקשרו אליי מעיתון פורבס.

“נכנסת לרשימת הרופאים הטובים ביותר לשנת 2025,” הודיעה לי הכתבת, “נשמח לעשות עלייך כתבה.”

המחשבה הראשונה לקחה אותי שנים אחורה, לימיי במשרד האוצר, כשצצו הרשימות האלה בכל מקום - שלושים מתחת לשלושים, ארבעים המבטיחים מתחת לארבעים. כבר אז משהו ברשימות הללו לא דיבר אליי. הכרתי כל כך הרבה אנשים מצוינים שלא נכנסו אליהן, ולצידם כאלו שכן - ולא תמיד מימשו את ההבטחה. לכן גם הפעם התבוננתי ברשימה ברגשות מעורבים: לא ידעתי אם להתגאות, לא הייתי בטוחה אם אני בכלל אמורה להיות שם, ולא לגמרי הבנתי לשם מה זה טוב.

ואז חלפה בי מחשבה מטרידה ושקטה:

אולי, כמו במשאלה אחת ימינה, אני בעצם מגשימה עכשיו משאלה של מישהו אחר - של קולגה, של חבר - בזמן שאני עצמי כמהה למשהו אחר לגמרי. להיות אמיצה יותר בחדר ניתוח כמו מנתח מסוים. להצליח בניתוח מורכב במיוחד כמו מנתחת אחרת. להגשים משאלות שראיתי אחרים מגשימים, ושעוד לא היו שלי. ובמקום זה - הנה אני, ברשימת פורבס.

יומיים לפני פרסום הכתבה נכנסתי לניתוח גדול מאוד. מורכב מאוד. כזה שהדיר שינה מעיניי, ושפוטנציאל הסיבוכים שלו היה ממשי ומוחשי.

יומיים אחר כך, כשדוברות שניידר עדכנה שהכתבה עלתה ושמי מופיע שם - בין רופאים מכובדים, עתירי ניסיון פי כמה משלי - נתתי לזה רגע לשקוע. שלחתי את הקישור לאמא ולאבא.

ואז מיהרתי לניתוח נוסף.

ובסוף התורנות, בדרך הביתה, כשראיתי שהמטופלת הקונה שניתחתי כבר מרגישה טוב, השמיים היו מלאים בעננים שחורים, טיפות גשם ירדו לסירוגין על חלון המכונית, עייפות כבדה הצטברה בשרירים הכואבים - וחיוך עייף אך שלֵו נח על שפתיי.

כי גם אם לא ביקשתי להגשים את המשאלה הזו, הרגשתי שהמשאלות האחרות שלי נענו. וכי גיליתי עד כמה מרגש היה להגשים אותה עבור אמא ואבא שלי.

לראות אותם מתגאים, מתרגשים, מספרים לחברים.

ואם יש מישהו שהמשאלה הזו באמת הגיעה לו - אין ספק שהם הוריי. בזכותם אני פה.