כל עוד יש נשימה

Dum spiro, spero

(כל עוד יש נשימה, יש תקווה)

***

מהו יושר, או כנות, או אמירת אמת? האם אנחנו כרופאים מסוגלים בכלל לומר אמת אבסולוטית, במקצוע שבמקרים רבים הוא אינו מדוייק כלל? האם רופא יכול לומר למטופל שיש לו סיכויי הישרדות של 70%, או שמטופל יחיה עוד שלושה חודשים, או שנתיים? והאם כשלא נאמר דבר, או כשרופא מעדיף להציג את נטיותיו האופטימיות, הריהו לא אומר את כל האמת? או להיפך- האם בכך שאנו נוטעים תקווה- אנחנו מביאים לשינוי המציאות?

במהלך התורנות האחרונה התמודדנו עם מקרה מורכב. מקרה דרמטי, ששאלות של חיים ומוות מרחפות מעליו, כזה שבו הפרוגנוזה לוטה בערפל הסמיך של מספרים ושברי סטטיסטיקות. מסוג המקרים שהפנים מאפירות, העיניים מאדימות, והלב דופק.

מהרגעים שבו כל אחד מאיתנו מתכנס לעולם המחשבות שלו המורכב מנסיון ובשורות מרות העוטפות את הכוונות הטובות שלנו במעטה מחוספס של השלמה עם מציאות שלעיתים מנצחת אותנו.

וכשהידיים שלי היו עמוק בבטן של המטופלת הקטנה, בתוך הנסיון לנצח ולהביס, כשמכשיר הדיאתרמיה חרך את הרקמה, כשהחוטים נתפרו מתוך כוונה לרפא, נזכרתי בכך שכל עוד יש חיים, יש תקווה. וכל עוד אנחנו רופאים, אנחנו נרפא גם במחשבה שלנו, ובאופטימיות שלנו. כי היא יוצרת מציאות, והיא חייבת להצליח.