טו באב

לפני כמה ימים באו אלינו לשיחה זוג הורים שעולמם חרב עליהם. זו היתה שיחה שאני תמיד שונאת לעשות, שיחה על ניתוח שיכולות להיות בו מלא סכנות, שיחה שמתחילה בחתך ונגמרת בפירוט סיבוכים מלחיצים. במהלך השיחה ההורים ישבו זה לצד זה, אפורי מבט, חבוקים. הם נאחזו בכל מילה שנאמרה בחדר- כאילו ניתן בכלל להיאחז במילים, כאילו מילים הן האנטומיה המרכיבה את מהלך חיינו. ושמתי לב שההורים כמעט ולא מסתכלים לכיווני, אולי כי הייתי עם המדים של חדר ניתוח ונראיתי צעירה יחסית, או לא מנוסה מספיק. והרגשתי כאילו כל הקילומטרז׳ שצברתי שוב מתאדה כמו אבק, כמו שאמרה לי אחת האימהות שפגשתי פעם, מי זו הרופאה המתלמדת הזו שתיגע עכשיו בילד שלי. בסוף השיחה באתי לאבא, עם עיניו השקועות. אמרתי לו שהוא לא מכיר אותי, שהוא גם לא יודע איזה נסיון יש לנו, וכמה. אמרתי לו- תשמע, אני יודעת שאתם הכי בסערת רגשות. אבל מבחינתי אני האמא של הילדה שלכם עכשיו. אני האמא שלה ואני מתאבדת עליה וזה הכי חשוב, האהבה הזו היא הדבר הכי חשוב עכשיו. והיו לו דמעות בעיניים וגם לי, אבל הלכתי הצידה כדי שהוא לא ישים לב. והיום יום שישי וט״ו באב, ואני פה בתורנות שוב, וחשבתי על זה שאף פעם לא חגגתי את ט״ו באב. איכשהוא החג הזה לא תפס אצלי, לא יודעת למה. והסתכלתי בפייסבוק וראיתי את כל האנשים שכן נפגשים וחוגגים ואת הלבבות והכל ובדיוק קיבלתי מיסרון מהמשפחה הזו, ומליון תודות, ולב קטן פועם. וחשבתי לעצמי שדווקא כן חגגתי את ט״ו באב, בדרך שלי. ודרך האהבה הזו אני מקווה לנצח גם מחלות ארורות. אני בטוחה שזה חלק מהמרשם רופא. שבת שלום ❤️