הטורי הנזו

בסוף של קיל ביל, ביאטריקס קידו נכנסת לחדר האמבטיה. הבת שלה נמצאת יחד איתה במוטל דרכים, וקידו נכנסת לחדר, שוכבת על הרצפה ובוכה בכי לא נשכח. הרבה אינטרפרטציות היו על הסצנה הזו. היו כאלה שחשבו שהיא בוכה מרוב שמחה. היו כאלה שחשבו שהיא חשה ריקנות נוראית, מלווה בפחד מהלא נודע ומלהיות אם בפעם הראשונה. גברים חושבים שזה רגע של הכרת תודה, נשים מניחות שזהו רגע מריר מתוק.

האמת היא בעיני המתבונן. וכשראיתי את ביאטריקס קידו שוכבת ככה ופורצת בבכי על רצפת האמבטיה, עלו דמעות בעיניי. חשבתי על הרגע המזוקק הזה של האושר כשסוף סוף החרדה והתשישות והמאמץ להגיע עד כאן- מפנים מקום לתחושת רווחה ואושר בלתי נתפסים, אבל על המחיר שזה גובה מאיתנו. על כל פעם שסיבוך של מטופל מותיר אותי חסרת נשימה עד הרגע שהכל מסתדר. על מקצוע שהוא לא באמת מקצוע, הוא לפעמים קצת כמו לשכב פרקדן על הרצפה של החיים ולנוע בין קטבים של חרדה איומה והתרוממות הרוח. וזה לא משנה אם זה סקלפל 15 או חרב הטורי האנזו, זה חותך בלב.

מוקדש לחבריי האהובים ❤️❤️❤️