You’re in the army now

אף פעם לא הבנתי למה אומרים לפני הגיוס שיהיה לך שפשוף נעים. תכלס זה כבר סלנג שאף אחד היום לא מכיר בעידן החיים בלב והטיקטוק, אבל אתמול הבנתי, ככה כשהלב שלי השתפשף ונחבט במסלול הארוך הזה והבלתי נגמר שנקרא להיות אמא, ברגע שנפרדתי מהבת שלי לפני העליה לאוטובוס ולשרשרת החיול.

אמרו שהלידה זה הכי קשה, ואז שכחתי את הכאבים, הם התעמעמו מהר מאד בערפל של להיות אמא טריה. ואמרו אחר כך שכיתה א זה סופר מרגש, והיה בזה באמת משהו דומה ליציאה לחיים האמיתיים של מחויבות לעומת חממת הגן, אבל זה היה רק סוג של משחק לא מזיק, הכנה של מונופול לחיים האמיתיים. כי הצבא באמת מפקיע לנו אותם. זה לא רק הצבא, זה גם גיל שמונה עשרה, והיא הילדה שלי תמיד אבל גם עצמאית, לא צריכה את האפוטרופסות שלי יותר, שייכת למקום אחר- גם ללב של אמא, המשופשף ושרוט מדאגות, אבל גם לחיים שלה, לבד, החדשים.

היום, יום אחרי הגיוס שלה, ראיתי מלא תינוקות במרפאה, הם הגיעו מרחוק- ירושלים ומודיעין עילית ורמלה ורמת גן. תינוקות קטנטנים וריחניים, מזכירים לי נשכחות, ואחת מהן ריגשה אותי במיוחד- תינוקת לאמא שחיכתה שש עשרה שנים לבת שנוצרה בזכות פונדקאית. והאמא עטפה את התינוקת הקטנה שלה כמו שאנחנו עוטפים את הדבר הכי שביר ויקר בעולם, והניחה אותה לבדיקה על מיטת הטיפולים שלי, וסיפרתי לה על תמרי, שהתגייסה, ופתאום היו לשתינו דמעות קטנות שזלגו, ובאמצע המרפאה הזו באמצע החיים, היא אומרת לי, האמא הזו שחיכתה חיים שלמים לתינוקת, בואי תני לי חיבוק. ואנחנו שתינו שם ברגע הזה. רגע של אימהות שלפעמים הדרך היחידה להכיל את מה שעובר עליהן- את הלחץ והכאב, את הגעגוע והכיסופים, את האהבה הבלתי אפשרית הזו- זה פשוט לחבק אחת את השניה, ולהתפלל לטוב.