בחמישי האחרון, בעבודה, בדקתי ילד קטן בן שש עם כאבי בטן. האמת ששום דבר לא התחבר, בדיקות המעבדה היו מעולות, הבטן היתה רכה, האולטראסאונד לא ממש הדגים בעיה, אבל המשכנו לסיטי בטן. רק בסיטי, בתשובה שהפתיעה אותנו ושהתקבלה בדיוק דקה לפני שהייתי אמורה ללכת הביתה ולמסור לכוננת את מה שפעיל, עדכנו אותנו שיש לילד דלקת התוספתן. התיק שלי כבר היה ארוז, היו לי תוכניות בבית, סוף סוף יום חמישי אחרי שבועיים עמוסים. זו גם ככה שעה שהכוננת מכסה את המקרים הדחופים, ולרוב לוקח זמן עד שחדר ניתוח נערך לניתוח, אז עדכנתי אותה שיש ילד עם אפנדציט, שוחחתי גם עם ההורים אבל באותה נשימה בדקתי אולי במקרה חדר ניתוח פנוי כעת. הילד כבר היה כאוב יותר, היה לו מבט עצוב בעיניים, ואני החלטתי בקול רם את מה שהלב הרגיש באותו הרגע. אני אנתח את הילד שלכם, אני מסבירה להורים, מגלה שיש חדר ניתוח בקרוב, מחזירה את המדים שכבר שמתי בתיק, ושמה כובע של חדר ניתוח.
מי שמכיר את ההתנהלות של חדר ניתוח יודע שאין כזה דבר ״עוד רגע יש חדר מוכן״. קודם מזמינים ציוד. ואז מחכים לאלונקאי, ואז חותמים על הסכמה, ואז פתאום המרדים רץ לחדר ניתוח אחר כי יש בעיה, ומחכים שוב עוד קצת. ומהשעה ארבע אחר הצהריים זה חמש וחצי, והניתוח לא כל כך פשוט, אבל הכי מוצדק שיש ובטיימינג בול בזמן- אני מגלה שהתוספתן כבר נמקי, אבל עדיין לא התהווה בו חור ואין מוגלה בבטן, מה שעלול היה לקרות אם היינו מחכים עוד קצת. אחרי נסיעה ארוכה הביתה אני מגיעה סוף סוף בשעה שמונה וקצת, נכנסת לאוטו עם דמעות מלוחות אחרי שההורים חיבקו אותי בעיניים שלהם.
מדי פעם אני מעלעלת באלבומים שיש לי שבהם אני אוספת באדיקות כל מכתב שכתבו לי מטופלים, כל ציור שצייר לי ילד, כל תמונה ופתק שמזכירים לי למה אני כאן. וכשניסיתי לחשוב מה משותף לכל המכתבים שקיבלתי, גיליתי שבכולם יש איזה מאפיין דומה. מכתב אחד נכתב לי כשנשארתי אחרי תורנות לנתח. מכתב אחר כי קפצתי לבקר, כי סימסתי לבדוק מה נשמע, כי ראו בעיניים שלי שאני דואגת כאילו שזה הילד שלי.
לא תמיד יש לי כוח לתת את האקסטרה-מייל. הרבה פעמים, גם במקצוע שנחשב סוג של שליחות כמו רפואה, אני עייפה ומותשת וכן, פחות סובלנית בשלוש בבוקר, ורוצה לצאת הביתה להיות עם המשפחה כשנגמר יום העבודה. ולפעמים אני שחוקה קצת, והאמת שזה טיפה מלחיץ כשזה קורה.
אבל גיליתי שהאקסטרה מייל שאנחנו נותנים- השעתיים שנשארנו מעבר, הטלפון הנוסף שעשינו, הבירור שלא היינו חייבים לעשות, אלא כי רצינו- הוא מה שיעשה את ההבדל.
ונזכרתי לאחרונה באחד מהמכתבים הכי מרגשים שקיבלתי מאישה מבוגרת, סיעודית אבל צלולה לחלוטין בת תשעים ושלוש, שהשתתפתי בניתוח שלה עוד כשהייתי מתמחה בכירורגיה כללית ושנכנסה לי ללב. והיא כתבה לנו- ״זכיתי להיות מטופלת על הצד הטוב ביותר, ובזכותכם אני ממשיכה לתהליך ההחלמה בבית באמונה שהאדם הוא טוב, ושיש טוב בעולמנו״.
אז ממש משתדלת להמשיך ככה. זה שווה כל רגע...
Kommentit