התאריך ההולך ומתקרב, של הרביעי בנובמבר, גרם לי לחשוב השנה דווקא על רצח ג׳ון פ. קנדי, התנקשות שגם היא קרתה בחודש נובמבר, ושתועדה על ידי זפרודר במצלמת שמונה מילימטר. אחד הדברים הראשונים שרואים בסרטון הינו קנדי, שאוחז בגרונו ולא מצליח לצעוק, ולאחר מכן יריה שמפלחת את ראשו. בספרו ״על הסכין״ של ארנולד ואן דה לאר, יש תיאור מרתק מבחינה כירורגית של מהלך שחזור הרצח ו״מסלול הקליעים״- אותה תורה שכל טראומטולוג חייב להכיר כשהוא מטפל בפצעי ירי. למעשה, הכדור הראשון שירה אוסוולד, המתנקש, לא פגע בנשיא קנדי אלא בעובר אורח- אחד הצופים בטקסס באותו יום. הירייה השניה פגעה בגבו של קנדי, עם המשכיות אלכסונית של הקליע דרך קנה הנשימה- מצב המביא לחנק, או אספיקציה בשפה הרפואית, המונעת יכולת לצעוק ולמעשה גורמת לחנק של המטופל. הירייה השלישית היא זו שהביאה לפגיעת הראש החמורה.
אני בודקת את הילד שלידי, שהגיע עם חשד לדלקת התוספתן. כמו תמיד, אני שואלת את ההורים מה היה בימים האחרונים, מתי הוא התחיל להרגיש לא טוב, האם היו הקאות, שלשולים או חום. בלטינית קוראים לזה אנמנזה- מהשפה היוונית- היזכרות: אנחנו מבקשים מהמטופל להיזכר במה שהביא אותו אלינו, לבית החולים. בבית הספר לרפואה אמרו לנו פעם אחר פעם ש- 90% מהאבחנה זו אנמנזה טובה, אבל כאן התשובה של האמא היתה לא שגרתית. ״לפני יומיים הוא קיבל מכה בבטן, במשחק כדורגל, בהתחלה קצת כאב ועבר, אבל בהמשך החמיר…דוקטור, האם יש לזה קשר למכה שהוא קיבל?״ אני חוזרת בזכרוני לחרישה לשלב א׳, הררי עמודים הממלאים את המוח העמוס לעייפה. הפרק של התוספתן הוא פרק קלאסי וקצר, אחד הפרקים היותר קלים ללמידה, מאחר וזו אחת המחלות הכירורגיות השכיחות ביותר. הסיבה לדלקת התוספתן הינה חסימתו, וכתוצאה מכך נגרמת דלקת אשר יכולה להביא לנקב בתוספתן, ובלשון הציבור- מצב בו התוספתן ״מתפוצץ״. אבל מדוע נגרמת החסימה הזו? החסימה יכולה לנבוע כתוצאה מחלקיק צואה הנתקע בתוספתן וחוסם אותו, בלוטות לימפה באיזור שגדלות ומביאות להיצרות פתח התוספתן, תולעים, גופים זרים, וכדומה. אלו הן הסיבות השכיחות. ואולם, לעיתים לאחר חבלת בטן יתכן ותתהווה דלקת התוספתן- במנגנון שהוא ככל הנראה קשור לפגיעה באספקת הדם באיזור או אפילו נזק ישיר לאיבר עצמו. אני מתבוננת בילד הקטן שנראה חיוור וכאוב ונזכרת בתקופה כשהייתי קטנה, וספציפית כשקראתי ספר קצר על הודיני, אמן ההיחלצות בכל הזמנים. השנה היא 1926, הודיני בן חמישים ושתיים, והוא מפורסם בכל העולם. שלושה סטודנטים מבקרים אותו זמן קצר לאחר ההופעה שלו ואחד מהם, בחור צעיר בשם וייטהד, שואל אם זה נכון שהודיני יכול לעמוד בכל מהלומה בבטן ואם הוא רשאי לנסות להלום בו. וייטהד הוא מתאגרף, והחבטות שהוא חובט בהודיני הן משמעותיות וכואבות, מעל ומעבר למה שהודיני, ככל הנראה, התכונן אליהן. כבר באותו יום הודיני חש ברע, אבל ממשיך להופיע ונוסע לדטרויט, כשהוא קודח מחום. בסיום ההופעה שלו, הוא פונה לבדיקת רופא שמאבחן בבדיקה גופנית פשוטה את העובדה שהודיני סובל מדלקת התוספתן- רגישות ניכרת במישוש הבטן הימנית התחתונה. אבל, הודיני חושב שההצגה חייבת להימשך, ומנותח רק לאחר מספר ימים, כשהוא במצב מתקדם של דלקת התוספתן- מצב הידוע בשם פריטוניטיס, דלקת קרום הצפק, הנגרם על ידי שפיכת מוגלה רבה לחלל הבטן ולמעשה מהווה מצב מסכן חיים. באותם ימים טרם האנטיביוטיקה, ניתוח כשלעצמו לא סיפק את הסחורה- המוגלה במצבים אלו לעיתים חודרת לזרם הדם ונוצר מצב הקרוי ספסיס- אלח דם. הודיני עבר ניתוח חוזר עם שטיפות בטניות של חלל הבטן, אולם יומיים לאחר מכן נפטר.
״כן, לכאורה דלקת התוספתן יכולה להיגרם מחבלה בבטן, למרות שזה יחסית נדיר,״ אני עונה לאמא, מחייכת אל הילד ממולי, ומתקדמת לחדר ניתוח, ויוצאת אחרי שעה וקצת וניתוח מוצלח.
Comments