Portrait of victory

יש גידול חדש, נמסר לי לפני ישיבת בוקר. זה יום ראשון, תחילת שבוע. יום שהוא תמיד עמוס, מלא בעדכונים מסוף השבוע של התורנים ששמרו על המחלקה, ובמטופלים חדשים שלא הכרנו עד עכשיו. התורן מספר על ילדה בת חמש, תלונות של כמה חודשים, כאלו שגרמו להורים ללכת לרופאים מספר פעמים אבל בלי אבחנה ברורה. הסיטי של הילדה מבהיל, אנחנו לא צריכים פענוח רשמי בשביל להבין שיש פה גידול לא נתיח, כזה שמצריך טיפולים ממושכים לפני שבכלל נדבר על המשך. באותו היום אני לא מספיקה להכיר את המשפחה, גם לא ביום שלאחר מכן. ריבוי משימות וניתוחים מונע ממני להסיט את הווילון של החדר, לפתוח את הדלת ללב שלהם, להיכנס לקרביים.

כשהייתי בת עשרים וקצת קניתי לראשונה את הספר כוחו של התת מודע. הייתי בשלב שהייתי צריכה דמיון מודרך כדי לצלוח כמה מהמורות בחיים האישיים והמקצועיים שלי. באחד מהפרקים היה רשום שם, דמיינו את החלומות שלכם. תמונה שווה אלף מילים. ומאז כשאני רוצה משהו חזק אני עוצמת את עיניים ומנסה לראות תמונה. תמונת ניצחון.

אתמול סוף סוף אזרתי אומץ והלכתי להכיר את המשפחה של הילדה עם הגידול החדש, החלטתי שהגיע הזמן שאכיר אותם. לא כי יש לי משהו כירורגי מיוחד לתרום להם, האונקולוגים עכשיו הם האמא והאבא, אלא כי יש לי משהו להעביר להם, לנפש, פנימה. אני פוגשת אמא ואבא צעירים ושומעת מהם על הסיפור, מרגישה את החששות שלהם, את סימן השאלה הענקי שמרחף בחדר- איזה גידול זה. ומה הסיכויים. וכמה זמן טיפולים ולכמה זמן צריך להתאשפז. ולרוב אין לי את כל התשובות אבל אם יש משהו שלמדתי בתהליך הזה, של להכיל ולהבין את מי שמולי, זה לנסות לתת להם כלים להתמודד מעכשיו ואילך. כי כל הקולגות שלי אומרים דברים כמו- זה תהליך ארוך. ואתם עכשיו על רכבת הרים, וזה יקח זמן, ואנחנו מקווים שיהיה בסדר וכאלו משפטים שאין לי ספק שצריך לומר אותם, אבל אני לא יודעת כמה הם חודרים את מעטה הייאוש והדכדוך הענק שיש כרגע.

אז אני מנסה לתאר איתם תמונת ניצחון. את הרגע של אחרי הטיפולים, של הסרת הגידול, של הסיום. העיניים שלהם שותות בצמא את המחשבות שלי, אני מנסה לסחוף אותם באופטימיות שלי כי למה לא בעצם. זה כל מה שיש לנו כרגע. כי האמת היא, שניצחון הוא רגעי- בכל דבר בחיים. הרגע שמסי הרים את הגביע של המונדיאל, למשל. הרגע שאמרו לנו שקיבלנו קידום בעבודה, שעברנו מבחן. אבל תמונת ניצחון? זה משהו אחר לגמרי. זו תקווה שנמשכת כל עוד לא מכבים לנו אותה, היא המנוע שלנו והדלק להתמודדויות המטורפות שאנחנו צריכים לעבור. היא חרוטה בדמיון שלנו עד שמגיע הניצחון הנכסף והיא לפי דעתי חשובה הרבה יותר. כי היא זו שגורמת לנו לצעוד קדימה, בלי להתייאש ובלי לעצור. גם כשהכי חשוך.