יש יום אחד בשנה בבית החולים, שהוא מיוחד בעיניי יותר מראש השנה ומיום כיפור. זה ערב ליל הסדר, החג שמסמל את ההולדת שלנו כאומה, את הרגע שבו קיבלנו את הציווי המוסרי שלנו בדמות עשרת הדיברות, הרגע שבו הפכנו לעם. תמיד כרופאים אנחנו מרגישים את התפילה הזו של המשפחות להשתחרר הביתה, רגע לפני החג, העיקר להיות בליל הסדר עם המשפחה, עם ההגדה, להרגיש את הקדושה הזו שעוטפת כל בית בישראל וכל בית יהודי בעולם.
המחשבות שלי ברגעים האלו תמיד נודדות לילדים ולתינוקות ולפגים שהם כל עולמי, ולשאלה הגדולה הזו, שלא תמיד יש לי עליה מענה, לבחירה הזו שלי בחיים בסביבה של כאב ושל חולי, וכשאני עושה את ההקבלה לחג הפסח אני חושבת על הגיבורים והגיבורות הקטנים שלי, על עשרת המכות שהם נושאים בגבורה- העירויים, הדקירות, החום, החתך. הזונדה, הקתטר, הנקז. הקושי הנשימתי, הצליעה, הבחילות וההקאות.
ואיך הם מתמודדים באומץ, ונכון שלא תמיד אפשר להסביר להם אבל העיניים המביטות בי עם המוצץ עושות עוד מאמץ, ועוד סיבוב במחלקה, ועוד ביס של אוכל.
והם מנצחים את המחלות הכי קשות, ומתגברים על הגידול ועל החתך ועל התאונה ועל המום המולד, ורוחם עזה ואיתנה גם אם גופם קטן ושברירי.
וקצת כמו ביציאת מצרים, כשבני ישראל חששו מהרגע האמיתי הזה של החירות, כשהם רצו טיפה להישאר במוכר, גם אם רע, ככה לפעמים ההורים חוששים לחזור הביתה לאחר אשפוז ממושך. זה מרגיש כמו לחצות את ים סוף לפעמים, אמר לי פעם אבא שהיה חודש בבית החולים. איך אני אצא עכשיו הביתה? ואני רואה את הילד או הילדה מתבוננים בהורים בנחישות של ילד שיודע שהכי טוב לו בבית, ובלב אני חושבת- לכו, לכו לחגוג את חירותכם. אני מאמינה בכם. אני אהיה פה תמיד.
השבוע האחרון, רגע לפני החג והרמת הכוסית והברכות, הכיל בתוכו גם דרמות לא פשוטות, ובשורות קשות, וגילוי חדש של גידולים שונים וניתוחים דחופים. כי מחלות לא עוצרות, גם אם זה ערב פסח מול העיניים. ובין לבין, כשסיימתי לנתח ילד או תינוק ולחבק אמא בוכיה, קפצתי למטופלת קטנה שלי באונקולוגית, מחלקה שהיא דוגמה לכך שלסרטן לא אכפת איזה גזע או דת או מין אנחנו, והתפללתי עמוק בלב שלי שאת החג הבא היא תחגוג בבית.
גם אם אני לא בטוחה בזה.
גם אם הדמעות חנקו אותי עמוק בגרון.
כי אין לי ברירה אלא להאמין.
או כמו במילים של טשרניחובסקי,
״שחקי ילדתי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי, כי באדם אאמין,
כי עודני מאמינה בך״.
Comments