Meraki

״אני לא מזלזל בך, אבל..״

לפני כמה ימים הייתי תורנית. לפתחה של התורנות התגלגלה תינוקת שרק נולדה, ממש כמה שבועות. אפרוחית קטנה, שהקיאה ולא היה ברור למה, ומפה לשם אובחנה עם משהו סופר נדיר במערכת העיכול, לניתוח דחוף. 

ההורים לא הכירו אותי עדיין, זה היה בשלב מאוד מקדמי של לעבד את הנתונים, לראות את התמונות ברנטגן, ולקבל החלטה, ואני הרגשתי את הדופק שלי מואץ, כמו תמיד כשחיים של תינוק או ילד נמצאים מתחת לידיים שלי. 

את ההורים פגשתי קצת לפני הניתוח, נערכה להם שיחה על ידי רופאה נוספת מהמחלקה, אז הם לא הכירו אותי ולמרות כל הנסיון לשדר רוגע, ולהסביר שאני זו שאעשה את הניתוח, הרגשתי את חוסר האמון הזה מולי, בפרט אחרי שהם כבר הכירו רופאה אחרת, בכירה יותר, וחשבו שהיא זו שתהיה בניתוח. 

״אני פשוט חשבתי שלא רק את תהיי, אני לא מזלזל בך, ממש לא״. אמר האבא, שזה קצת כמו להגיד למישהו, ״אל תכעס, אבל...״, או- ״אני לא רוצה להיות בוטה, אבל..״. מסוג המשפטים האלו שמה שנשאר לך באותו הרגע בראש זה דווקא ההופכי- ״מזלזל״, ״לכעוס״, ״בוטה״. אין מה לעשות, אלו דברים שמוכרים לכולנו במקצוע הזה, ובכלל- בכל המקצועות. חשדנות קיימת תמיד, השאלה- איך אנחנו מנצחים אותה? 

לדממה של חדר ניתוח ולשקט שבו החליקה הסכין על העור נוסף גם האלמנט של החשדנות הזו של ההורים כלפיי, אין מה לעשות, זה מחלחל, וקשה להתמודד עם זה באותו הרגע, חוץ מלהכיל, ולהיות אמפטיים ולעשות את הכי טוב שלנו. ולא להקשיב לפחדים הפנימיים. הניתוח הסתיים בהצלחה, אחרי שנוספו לי עוד כמה שנים לחיים, ובטח עוד כמה שיערות לבנות.

והיום סימסה לי מאיה, שהיתה שותפה שלי לניתוח, משהו שריגש אותי מאוד, ושנפל בול בזמן, ושענה לי גם על השאלה הזו, על איך להתמודד.

כי כשיצאנו מהניתוח, חייכנו שתינו להורים, עם כל הלב שלנו, מקוות שהתינוקת תחזור לחיות חיים טובים ורגילים, ובבוקר כשראיתי אותה עם המוצץ הקטן והחזקתי את האצבעות הקטנות שלה הרגשתי איך הלב מתרחב, שוב, כמו תמיד, מחדש, ומשהו בהוויה הזו תפס את המבט של האמא, שהסתכלה עליי וחייכה. 

ואז הבנתי שלהצליח במשהו- באמת להצליח, לרכוש אמון אמיתי- זה רק כשאתה באמת שם את הלב שלך, שם משהו מעצמך שם, במסע הבלתי נגמר הזה, ואני והאמא חייכנו ושתקנו אחת מול השניה, וליטפתי את השיערות הקטנות של הבת שלה, וידעתי שהכנסתי עוד משפחה ללב שלי.