Macro

״הכל עבר בשלום.. הגידול בחוץ״.

אין כמעט משפט שאני אוהבת יותר לומר להורים שמחכים מחוץ לחדר ניתוח. אנחנו הכירורגים לפעמים מרגישים כאילו אנחנו ניהלנו את המערכה הזו, ולפעמים זה באמת מרגיש כל כך מוצדק, אחרי שעות של עמידה ממושכת בניתוח מעייף, הפרדה בלתי נלאית של גידול דבוק לכלי דם ורקמות סמוכות. אבל אנחנו רק חלק, ולפעמים חלק קטן מאוד, בסיפור. אנחנו למעשה חלק מקבוצה ענקית של מרדימים, קרדיולוגים, נפרולוגים, אורולוגים, אנשי טיפול נמרץ ומיון וצוות סיעודי מסור, שפועלים לפי מי שבאמת מנהל את האירוע המורכב והענק הזה- האונקולוגים. הם אלו שיודעים את הפרוטוקול ואת הטיפול ואת תופעות הלוואי, הם הרופאים שמלווים מהרגע הראשון של ההתחלה ועד לסוף הטיפול.

לפני בערך מאה שנה ילדים עם גידול מסוג וילמס- סרטן כליה- היו עם פרוגנוזה של פחות מ- 50%. כימותרפיה עדיין לא היתה, שלא לדבר על קרינה. המנתחים באו, כרתו את הגידול, והפרוגנוזה נותרה עגומה עד שבשנות החמישים פרסם סידני פרבר, אחד מאבות הכימותרפיה והאונקולוגיה של זמננו, תוצאות של מחקר בתרופה שהיא בכלל סוג של אנטיביוטיקה- אקטינומיצין- על ילדים עם סרטן כליה. התוצאות היו לא פחות ממדהימות, והפרוגנוזה נסקה לכ- 90%.

לפני כמה ימים היו לי שיחות מעניינות ומרתקות עם חוקרים ממכון ויצמן הנוגעות בין היתר למחקרים שאני מעוניינת מאוד לעסוק בהם. אל החוקרים האלו לא תצא אף אמא עם חיבוק כשהם יגידו לה שהגידול בחוץ. אבל בדומה לסידני פרבר, הם עמלים על האקטינומיצין הבא. הברק בעיניים שלהם כשהם מדברים על להפוך את ההצלחה של הניסוי לתרופה שתעבוד, על הילד עם הנוירובלסטומה שיום יבוא ולא נאמין שפעם היתה לו פרוגנוזה אחרת, הברק הזה בעיניים הוא שובה לב ומרגש אותי עד דמעות.

ונזכרתי שבתור כלכלנית לשעבר, תמיד שנאתי את השיעורים במאקרו. אהבתי מיקרו כלכלה, את ההתעסקות בבעיה בודדת. מאקרו היה תמיד מסובך- לחשוב בגדול, על אינפלציה ושווקים ומחזורי עסקים. לנסות להבין את התמונה הגדולה. ואני יודעת שכשאני יוצאת אל ההורים אחרי ניתוח אני אולי בשבילם התמונה הגדולה, עולם ומלואו, אבל אני רק המיקרו. כי המאקרו, שהוא גם העתיד, נמצא במקום של המחקר, המבחנות והמעבדות. ואנחנו, כרופאים, חייבים לשאוף אליו ולדרוש אותו ולא להפסיק.