לפני כמה ימים שמעתי את השיר ironic של אלאניס מוריסט, בדיוק ביום שסיפרו לי בעבודה על חתונה שתוכננה מלא זמן מראש רק שלא הביאו בחשבון שזה נפל על המונדיאל- וחשבתי על צירוף המקרים האירוני הזה. אירוניה היא מצב מסוים שמתרחש שונה ממה שהיה אמור להתרחש לכאורה, כמו סנדלר שהולך יחף, למשל. לא תמיד, אבל לרוב אירוניה מקושרת במקרה טראגי. כמו מר ברלינר, שנזכרתי בו עכשיו.
הייתי תורנית במיון- עוד בתקופת הסטאז׳. זה היה יום ראשון במיון ואני מגייסת את כל שריריי העייפים למשימה הישרדותית- להישאר ערה עד הבוקר או חשוב מכך, לנסות לתפוס כמה דקות יקרות של שינה במהלך הלילה. אדון ברלינר הוא אדם בן 61, חרדי נחמד שבא עם אשתו למיון. יש לו ששה ילדים והוא גר בבני ברק. כבר שנה שהוא יורד במשקל ומשתעל עם קצת דם. כמובן שעשה בירור לכל הדברים המפחידים שהולכים עם דם ושיעול, כמו שחפת או גידול בריאה, אבל הממצאים לא העלו דבר מלבד דלקת ריאות רצינית עם חיידק שנקרא פסאודומונס. בקיצור, הם הלכו לרופא משפחה שהפנה אותם לרופא מומחה לריאות, והוא התחיל טיפול אנטיביוטי. כמה ימים אחרי הטיפול התחיל להרגיש חלש ובקוצר נשימה ולכן הם פנו למיון. השעה כבר קרוב לעשר בלילה ואני הולכת לבדוק אותו במיטה האחרונה במיון.
תמיד לא נעים לי לבדוק חרדים. אני יודעת שבכל סיטואציה אחרת בחיים הם לא היו מפנים מבט לעברי כי אני אישה ועוד חילונית, אבל בקונסטלציה הזו של המיון ועולם הרפואה אני שואלת את השאלות הכי לא נעימות וממששת את האיברים הכי מוצנעים והם עונים לי בשמחה ומתוך שיתוף והרבה פעמים אני מתוודעת לעולם היפה שלהם. למצוות כיבוד אב ואם ולעזרה ההדדית שכל כך מאפיינת אותם. להסתפקות במועט. לצניעות. אני ואשתו של מר ברלינר כבר מתחברות. היא לא רוצה שהבת הקטנה, בת ה- 16, תשמע שאבא די חולה ואולי יש לו סיבוך של הדלקת ריאות, ואני בינתיים מתפנה לבדוק את מר ברלינר. הוא מתנשם, הסטורציה שלו מגמגמת בין 89% ל- 90% אחוז חמצן וברגע שאני שמה את הסטטוסקופ על בית החזה אני שומעת חרחורים קשים מהריאה הימנית. כאילו כל הריאה הימנית מלאה בנוזל מוגלתי ובקושי מצליחה להתרחב.
אין לי ספק שמר ברלינר צריך להתאשפז וגם צילום החזה מעיד על דלקת ריאות קשה עם תפליט מוגלתי גדול. אני מנסה להסביר לאשתו את הממצאים ואת הצורך בשדרוג אנטיביוטי והיא מודה לי מאוד. לאחר מכן הם עולים לאשפוז במחלקה הפנימית. כמה שעות אחר כך, אני צוללת לתוך הלילה ושותה קפה בקצב מסחרר. באותן שעות בדיוק, כך מסתבר, קם מר ברלינר מהמיטה, כשאשתו ישנה על הספה הנפתחת לידו. הוא הלך לשירותים. מספר דקות לאחר מכן אשתו קמה, ושמה לב לכך שהוא לא במיטה. היא מחפשת אותו ומגלה שדלת השירותים נעולה, אין קול ואין עונה. היא מזעיקה את הצוות הרפואי כולו כדי שיפרצו את דלת השירותים, ושם, שכוב בתוך שלולית של דם עם נוזל מהאף, מתגלה מר ברלינר. ככל הנראה, התעלף מחולשה ושבר את המפרקת. נסיונות ההחייאה לא צלחו ומותו נקבע במקום.
אם היה לי זמן לנגב את הדמעות המלוחות שזלגו לי על הסנטר כשקיבלתי את ההודעה על מר ברלינר, הייתי עושה זאת, אבל אני מתפנה לכך רק במהלך היום עם הרהורים שלא עוזבים ועם עצב גדול ועמוק על המשפחה הנחמדה ועל הטרגדיה שפקדה אותם. בינתיים, אני מתפנה לתפור גבר שמעד במקלחת וככל הנראה איבד הכרה לפני כן- וממליצה על בירור מחלות לב במסגרת קופת החולים כגורם שמסביר את העילפון. ואז מלווה עוד חולה לא יציב למחלקת אשפוז, ובודקת אישה שמתלוננת על כאבי ראש עזים. ובשמונה וחצי בבוקר, אחרי הרבה מאוד חולים, שלושה גביעי לבן, אינטובציה אחת לחולה מבוגר באי ספיקה נשימתית, תפירת גבה וכמה גרעינים מלוחים של סוף המשמרת, אני הולכת הביתה סוף סוף ולא מפסיקה לחשוב על מר ברלינר. יהי זכרו ברוך.
Comentários