אני חולה על אוכל הודי. באמת. בנסיעה האחרונה לרומא- בירת הפסטה והטורטליני, חיפשנו ברחובות בנרות מסעדות הודיות, כמו בכל פעם שאני וגדי בחו״ל. הרהרתי למה זה כל כך טעים לי, ואחד ההסברים שלי לעצמי היה שיש בזה מלא תבלינים, אינסוף.
ואז חשבתי על כך שזה קצת מזכיר לי את אחת הסיבות שאני אוהבת את העבודה שלי. שבשונה מהרבה עבודות אחרות, זה פשוט המקום הכי מגוון שיש. אני חולה על המקלובה שרובה האחות מביאה ברמדאן בערב, אוהבת לחגוג עם נטאשה ומישקה את הנוביגוד, ומתרגשת בכל פעם ומכל הלב כשמשפחה חרדית אומרת לי, רגע לפני ניתוח, שאהיה שליחה טובה של הקב״ה. ההטרוגניות הזו היא הטעם של החיים עצמם, היא השוני שמעיד על הדומה בינינו- כי בסוף היום כולנו רוצים די את אותם הדברים, אנחנו רוצים להיות בריאים, להיות עם המשפחה שלנו, לחיות במקסימום אושר.
בעקבות התוצאות של הבחירות האחרונות, הפיד שלי בפייסבוק התמלא בהמון פוסטים של אנשים יקרים לי שכתבו שהלכה להם המדינה, שעדיף לברוח מכאן. השתלטה פה תחושה של יאוש שנחתה כמו עננה כבדה על חצי מהמדינה שלי. ודווקא מהמקום הזה של הדכדוך והחושך חשבתי לי שאם המנהיגים שלנו היו יכולים לפעמים לראות שאנחנו, האנשים הקטנים, דווקא מסתדרים לא רע עם הטרוגניות, עם אחדות. שרב הדומה על השונה, זה היה יכול להיות כל כך מרענן. שכולנו בתכלס מתעצבנים כשיש עליה במחירי הדירות, והמזון, ומקטרים בתור בנתב״ג. כשכל אמא מזילה דמעות לפני שהילד שלה עובר ניתוח, ושבכל ניתוח אנחנו נראים אותו הדבר מבפנים. כשכולנו שמחים שמגיע סוף השבוע וכולנו חולמים שיהיה לנו עתיד טוב להעניק לילדים שלנו. חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, שמאלנים וימנים. ושאם המנהיגים שלנו היו רואים את זה אבל באמת גם מפנימים- היה יוצא להם ולנו כל כך הרבה יותר מוצלח במדינה הזו שלנו, חמוץ פחות, טיפה חריף כמו הודי, אבל טעים ממש.
Comments