Independence

אתמול, באמצע המרפאות בעבודה, התקשר אליי חבר מהמחלקה- יעל, יש תינוק בן חודש לניתוח, יש לו פיילוריק סטנוזיס. במילים שלנו, חסימה בין הקיבה לתריסריון. מצב שכיח יחסית בכירורגית ילדים, הגיל הממוצע שבו התינוקות מתייצגים הוא סביב גיל חודש- עם הקאות של תוכן קיבה. השריר שנמצא במעבר בין הקיבה לתריסריון הולך ומתעבה מסיבה לא ברורה, עד שהוא חוסם לחלוטין את המעבר והתינוק מתחיל להקיא- בהתחלה פליטות, ואז הקאות ממש, עם התייבשות והפרעות אלקטרוליטריות.

לפני מאה שנה בערך, כל התינוקות האלו מתו בלי יוצא מן הכלל, זו היתה מחלה פטאלית. כירורג בשם רמשטד, שעד היום הניתוח נקרא על שמו, הבין שהבעיה היא בשריר המעובה, ובניתוח שמבוצע באז בכל מקום בעולם אנחנו עושים את מה שהוא ביצע לראשונה- חתך על השריר עצמו, המעובה, קצת כמו לפתוח כפתור בחגורה- וזהו. הניתוח עצמו לוקח משהו כמו שעה במקסימום, והתינוק חוזר לאכול מיד לאחריו ומשתחרר הביתה ביום שלמחרת הניתוח.

עם השנים גם התפתחו דרכים שונות לבצע את הניתוח- כשכיום בחלק מהמקומות בעולם מקובל לבצע אותו בגישה לפרוסקופית, עם חתכים קטנטנים, כשעד לאחרונה היה מקובל לעשות אותו בחתך בבטן הימנית העליונה- חתך שנראה קטן כשהתינוק קטן, אבל כשהתינוק הופך לאדם גדול - גם הצלקת גדלה יחד איתו. ולכן לאחרונה התחלנו לבצע את הניתוח בחתך סביב הטבור- היתרון הגדול הוא תוצאה קוסמטית יפה, החיסרון שהטכניקה יותר קשה לביצוע, צריך לתמרן ולהגיע אל הקיבה דרך חתך מהטבור, בתינוק בן חודש, כשכל האיברים הם קטנטנים ומרחב העבודה הוא מינימלי.

אנחנו חוגגים היום את ערב יום העצמאות ה- 75 של מדינת ישראל, וחשבתי על זה שיש מצבים, או מקצועות, בחיים, שכל הזמן צריך להשיג עצמאות מחדש. כירורגיה זה אולי המקום האולטימטיבי, הקצה. כל פעם אני עומדת בפני אתגר חדש, צריכה להוכיח את העצמאות שלי בחדר ניתוח, לחגוג ניצחון על הגוף החולה ועל המום המולד ועל הגידול, וכל פעם הרף הזה עולה. בתחילת הדרך בסטאז זה הסתכם בלהכניס עירוי בחדר מונשמים, בהתמחות זה התחיל בניתוחים קטנים והמשיך לניתוחים גדולים יותר וניהול מקרים לבד, וכעת, כמומחית, זה אומר לדעת להיות כבר רופאה שאחראית על חדר ניתוח. ללמד את המתמחים ולהיות אחראית על הצעדים שלהם, ולדעת מה לעשות כשדברים מסתבכים.

אני ניגשת לחדר ניתוח, מכירה את ההורים, מחזיקה בידיים שלי תינוק קטן שנולד רק לפני חודש. אני והמתמחה שאיתי עומדות לנתח אותו, זו הפעם הראשונה שלי כבכירה שאני מנסה לבצע את הניתוח בחתך דרך הטבור. רופאה בכירה ממני נמצאת בהישג יד, למקרה שאתקשה, כי ככה זה בכירורגיה- אנחנו לא נצליח להשיג עצמאות אם לא נבצע כל פעם עוד צעד קטן קדימה בכוחות עצמנו, אבל אנחנו לא נוכל להרגיש טוב עם העצמאות שלנו אם התוצאות לא יהיו טובות מספיק. אני והמתמחה שלי עושות חתך סביב הטבור, מספיק גדול בשביל לבצע את הניתוח, מספיק קטן מבחינה קוסמטית, נכנסות לתוך החלל הבטני ומנסות לחלץ את השריר המעובה. למרות כמה נסיונות אני מרגישה שאני לא מצליחה. זה רגע מייאש כזה, שבו הנסיון שלי עדיין לא מספק, שאני צריכה לקרוא לעזרה. עצמאות נמדדת גם בהחלטה מתי להחליט לקרוא לעזרה, זה שלב מאוד שברירי- יש כאלו שקוראים לעזרה בניתוח מוקדם מדי, כשלא ניסו לבד מספיק, שוויתרו מהר מדי, ויש כאלו שקוראים כשכבר מאוחר מדי, ונעשה נזק לרקמה או לכלי דם. לשמחתי אני מרגישה שאני קוראת לעזרה בדיוק ברגע הנכון- כשניסיתי מספיק, אבל כשלא עשיתי נזק, והרופאה הבכירה יותר ממני מגיעה ועוזרת לשתינו לסיים את הניתוח בצורה בטוחה עבור התינוק.

אני חוזרת הביתה, שמחה מצד אחד שהכל עבר בשלום ועזרנו לתינוק לחזור לחיים רגילים, אבל כשאני מסתכלת על המראה באוטו והעיניים שלי ניבטות אליי אני מרגישה תחושה כזו של תסכול, של מישהי שנורא רוצה כבר להיות עצמאית, ושהרגע הזה חמק, ועם כמה שהמחיר של עצמאות הוא עצום- מגיע עם אחריות למעשים שלך, ודאגות, והבנה שכל דבר מכאן ואילך תלוי במה שעשית- זו עדיין התחושה הכי טובה שיש. כי היא שלך, כי אף אחד לא יכול לקחת אותה ממך. מקווה לחגוג את העצמאות בפעם הבאה..