Friends

לפני כמה זמן הייתי בכוננות בבית חולים ושם פגשתי עוזרת רופא, סטודנטית לרפואה, שנראתה מאד אבודה בין הררי הקבלות, דרישות האחיות ובליל המשימות שניתכו עליה. פתאום ראיתי בה את עצמי רק לפני כמה שנים טובות, מתרוצצת במחלקה פנימית בתור סטודנטית, לוקחת מדדי סוכרת לקשישים מאושפזים במסדרונות ומנסה להבין איך לצלוח את המקצוע הזה. סיפרתי על כך לסטודנטית הנחמדה והקצת מיואשת שישבה מולי עכשיו, שמעתי ממנה שהיא מתוסכלת מכך שלא מלמדים אותה שום דבר, ועל הבת הקטנה שלה שמחכה לה בבית וכבר עשר בלילה, ושוחחתי איתה קצת על לימודים וקצת על החיים ובעיקר אמרתי לה את מה שאני חושבת שהיא רצתה לשמוע אבל לא היה מי שישמיע לה את זה- לכי הביתה, תהיי עם הבת שלך. יהיו לך עוד הזדמנויות ללמוד רפואה, כל כך הרבה. והרגשתי כאילו אני כמו חברה כזו גדולה שלה, אחות ששומרת, מנטורית שמלווה אותה אפילו שאנחנו מכירות רק כמה דקות. וכשהיא עלתה למעלית לקחת את הדברים שלה, היא הסתובבה אליי ואמרה לי פתאום בעיניים נוצצות, את יודעת, עזרת לי ואת אפילו לא יודעת עד כמה.

נזכרתי בסיפור הזה היום כשעשיתי שיחה טרנס אטלנטית עם חבר יקר מההתמחות, בתקופה שבה החיים המקצועיים שלי לא תמיד נהירים לי עד הסוף, כשהמון מחשבות על העתיד מטביעות את הלב שלי וכשהדרך שחשבתי שסללתי פתאום נראית די מעורפלת. החבר הזה מכיר אותי מהרגעים שבהם הייתי עדיין אפרוח שבקע מהביצה וכשעשיתי את הצעדים הראשונים שלי בכירורגיה, הוא יודע איך אני מתבטאת בשלוש בבוקר כשאני גמורה מעייפות, מה מלחיץ אותי הכי הרבה ואיפה אני רוצה להיות עוד עשר שנים מהיום. הוא פשוט סחב איתי את האלונקה הכבדה הזו שנקראת התמחות בכירורגיה כללית, נשרטנו ביחד בחוויה מטורפת שאי אפשר להסביר אותה, ולכן גם כשאני מדברת איתו פעם בכמה חודשים זה עדיין מרגיש כאילו רק סיימנו לשבת ביחד שנינו במרפאות על קפה שחור. ובכמה מילים שלו היום הרגשתי בדיוק כמו הסטודנטית הזו שאמרה לי לפני כמה זמן, ורציתי לומר לו, אתה יודע- עזרת לי ואתה אפילו לא יודע כמה.

ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות, לחברים שאנחנו פוגשים במהלך החיים שלנו, שאמרו את המילה הספציפית המסויימת ברגע אחד ששינה את הכל, שהציעו איזה פיתרון שלא חשבנו עליו ושהוביל אותנו למשהו אחר לגמרי ממה שתיכננו. יש לי שיחות עם חברות שפתאום מובילות אותי או אותן לדרך חדשה, רק מהכוח הזה של שיחה ושל הכלה של מי שיושב מולנו ומזה שאנחנו רואים את ההשתקפות שלנו בתוכו.

החלטות בחיים זה לא תמיד תהליך מאורגן, מסודר. לפעמים זה משהו שמגיח מעולם מבולבל, כמו קרן שמש שמבליחה ערפל. ולרוב אנחנו מקבלים אותן לבד עם עצמנו אבל אני יודעת שעמוק בלב התמזל מזלי שאני מקבלת אותן דווקא כשהנשמה שלי השתקפה בתוך חברים, כי לפעמים הם מכירים אותי טוב יותר מעצמי, כי לפעמים זה כמו שחלי ראובן כותבת, כל הבעיות שדיברתי עליהן רגע קודם, נהיות קטנות יותר, נהיות קלות יותר.

תעשי לך/חלי ראובן

סבתא שלי עליה השלום

תמיד היתה אומרת לנו, ״תעשי לך חברה

חברה זה דלק אחר מבעל, את מבינה?

זה מנוע אחר,

זו מדינה אחרת,

תעשי לך..

זה בשביל הבלגן בנפש שלנו

בשביל לרוקן את הלב ולמלא אותו,

זה בשביל לאסוף כוחות שאישה צריכה

כדי לטפס את ההרים שלה

כמו שאת באה למקווה

או קופצת לאיזה מים

נכנסת ומורידה ממך קצת את הכובד בשכמות,

תמיד תעשי לך חברה,

שתהיה לה מחשבה טובה ומבט טוב ושכל יפה,

אצלנו בכפר חברה היתה חברה

היא היתה האוזן השניה שלך

כל הסודות שלך היו מקופלים אצלה

היא היתה הסיפורים שמאירים לך אותך

הנחמות שמשיבות אותך עם כוחות מחודשים הביתה

תעשי לך חברה,

היא תמיד איתך, מושיטה ידיים, בשמחות ובאבל

היא הצחוק שאפשר להגיע אליו

רק איתה

ואחרי שהבטן היתה מתקפלת

ושהצחוק כבר היה ממשיך מעצמו

כמו התקף והיה שוטף את כל הבדידות

כל הבעיות שדיברת עליהן רגע קודם

נהיו קטנות יותר

נהיו קלות יותר

יהיה בסדר, ואתן נפרדות

אלוהים נותן לכל אחד מה שהוא יכול להתמודד,

את שבה הביתה,

וכל האור הזה בא איתך

כל המילים שצחקתן.״