על בחירות וחופש.
אני כוננת, השעות עוברות לאט כמו תמיד, ובאחת עשרה בלילה מעדכנים אותי על נער עם חשד לאפנדיציטיס, שילך להשלים סיטי בטן.
אני וגדי יושבים בסלון, אני עייפה מכל היום שעבר עליי, מבינה שעכשיו מתחילה המתנה ממושכת להשלמת הסיטי ולאופציה לניתוח בלילה.
אני כל כך עייפה, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לרוץ עכשיו באמצע הלילה לבית החולים.
למה בחרתי במקצוע הזה, אני אומרת לגדי, ואפילו יש לי דמעות קטנות של עייפות מהיום הזה ומהלילה שמצפה לי. אני נזכרת בימים שיום שישי היה יום שישי, שהלילה היה שקט, בלי הפתעות, בלי להשאיר את הנייד דלוק למקרה חירום, בימים שסתם סיימתי יום עבודה בלי לחשוב על המטופלים שלי כל הזמן.
גדי מלווה אותי בבחירות שלי כבר עשרים ומשהו שנה, ועוד מעט עשרים שנות נישואין, והאמת שהוא מכיר אותי יותר טוב מאשר אני את עצמי- הוא הבחירה הראשונה שעשיתי, הכי מוצלחת עד כה.
״היית רוצה לחזור עכשיו למשרד האוצר?״ הוא שואל אותי.
״את מדמיינת את עצמך עכשיו באוטו מנהלים בחברת ביטוח?״ הוא ממשיך.
״את רואה את עצמך רופאה אבל לא בתחום של כירורגיה ילדים?״ הוא מסיים, ואני יודעת ישר את התשובה לשאלות האלו. אני לא רואה את עצמי בשום דבר אחר.
אוטוטו בחירות, ותמרי בוחרת בפעם הראשונה, ושואלת אותנו למי לבחור, ואני מנסה להסביר לה שעצם זה שהיא יכולה לבחור- זה הדבר האמיתי.
ואני אומרת לה שאנחנו בוחרים לא רק בבחירות, אלא כל הזמן. אנחנו בוחרים בן זוג ומקצוע וחברים. אבל מה שהכי חשוב זה לבחור נכון עבורנו, בלב. להרגיש עמוק בפנים שזו הבחירה הנכונה עבורנו, שהיא לא בחירה של מישהו אחר, או אילוץ, או הרגל.
אחת החברות הכי טובות שלי שלחה לי לאחרונה שיר על ארץ החופש, של מואיז בן הראש, וכתבה לי משהו כל כך מדויק. היא כתבה לי לעולם לא להפסיק לרדוף אחרי ולהגשים חלומות, ושבפרספקטיבה אחרת, זהו חופש, חופש אמיתי. החופש לבחור נכון, והבחירה הנכונה שנותנת לנו את החופש לחיות בדיוק כמו שרצינו. גם אם זה לפעמים מעייף ומתסכל.
ארבע וחצי בבוקר, הכבישים חשוכים, אני נוסעת לנתח ילד כאוב ועומדת לפגוש משפחה שאני לא מכירה, ואני מגיעה לבית החולים ופוגשת אמא מודאגת שאומרת לי בעיניים מאירות- את יעל? חיכיתי לך. ואני מחייכת אליה, מרגיעה אותה ואת הילד, ומרגישה שכבשתי מחדש עוד פינה בארץ החופש שלי.
Comentários