יעלי, ילד בן חמש פצוע קשה בחדר הלם, מתקשרת אלי מאיה. זה יום שבת שמשי, השעה חמש אחר הצהריים, עד עכשיו היה לנו ממש שקט. בבוקר היתה לנו מחשבה כזו שאולי יהיה לנו ניתוח גדול היום בתורנות, אולי אפילו כריתת טחול בטראומה, ככה סתם זרקנו את זה לאויר בעולם הזה של חוסר הוודאות שאנחנו חיות בו, שבו ברגע אחד הכל יכול להתהפך. אני חייבת לעשות את ההקבלה, מרגישה בזמן האחרון בעצמי כמו טחול מדמם וקרוע לחתיכות, תמרי נוסעת שוב לבסיס לשבוע ואולי לשבועיים וזו שבת בבוקר ואני רחוק ממנה ומבואסת שאני לא לידה, וגדי לא מרגיש טוב כבר כמה ימים, והמחשבות על העבודה לא עוזבות אותי. קרעים של הלב שלי מנסים להתאחות בחודש האחרון, מאז שהיא התגייסה, אבל יש לי עוד דרך, ובינתיים הכל כל כך טרי. בצהריים תמרי מתקשרת אליי ובוכה שאני לא לידה יום לפני שהיא חוזרת לבסיס, ואני מנסה להישמע מעודדת אבל מרגישה איך בכל משפט שלה אני מתכווצת יותר, מקללת את החיים שבחרתי, את העובדה שאני לא שם לידה וליד המשפחה שלי.
אני ומאיה רצות לחדר הלם. מגיע ילד קטן פצוע קשה, רק שבשלב הזה אנחנו לא יודעות עד כמה. בהתחלה זה נראה רק כמו פגיעת ראש, אבל ככל שהדקות עוברות ולחצי הדם יורדים אנחנו מגלים בהדמיה פגיעה קשה בטחול. בילדים, רוב הפגיעות האלה מסתיימות מעולה, בלי ניתוח- ילדים שורדים מדהים ומצליחים לרפא ולאחות את הרקמה הזו, אפילו בפגיעות ממש קשות. אנחנו נותנים לילד דם, ומריצים אותו לטיפול נמרץ, אבל הוא לא טוב. זה ביטוי לא רפואי- המטופל לא טוב. כלומר אני נוטה תמיד להסביר לסובבים אותי את המצב מבחינה רפואית, להגיד דברים קוהרנטיים ורפואיים כמו - המטופל בשוק, הוא בחמצת מטבולית, יש לו לחץ תוך בטני מוגבר, כאלה. אבל לפעמים זה הכל מתנקז לזה שהמטופל לא טוב. וזה מה שקורה לילד הקטן, שמחמיר לנו מול העיניים, מגיב חלקית למוצרי דם, אבל ממשיך להעלות דופק ולהוריד לחצי דם מול העיניים.
ההחלטה לקחת לניתוח נופלת אצלי ואצל מאיה, זה עניין של שניות של החלטה. מי היה מאמין שלפני כמה שנים כשלמדתי אנטומיה יהיה יום ואני אחליט על חיים של ילד, שהחיים שלו נמצאים ממש בידיים שלנו, ובהחלטות שאנחנו צריכות לקבל על סמך דקות מועטות ופגיעה קשה מאוד שכוללת איברים נוספים.
חתך על הבטן וחצי ליטר של דם נשפך עלינו, טחול מרוטש קרוע לשניים מקדם את פנינו עם עורק טחול פתוח שמזרים דם כמו בממטרה. אנחנו עובדות מהר אבל מסודר. מפרידות את הטחול המרוטש מהאחיזות שלו, נזהרות על שאר האיברים, עוצרות את הדימום, מוציאות את הטחול, עוברות על הבטן וסוגרות אותה. הילד יציב, הדופק חוזר לנורמה. גם הדופק שלנו.
אנחנו יוצאות החוצה למשפחה. יש מלא אנשים בחוץ, אבל את האמא אי אפשר לפספס, זאת האמא שרצה אחרי האלונקה שלנו בוכה, שראתה איך דורסים את הילד שלה מול העיניים, ועכשיו היא שבר כלי בחוץ. אנחנו באות אליה, מחבקות אותה, מרגיעות אותה. היא עדיין לא רגועה, אבל משהו במבט הרדוף הזה, שראתה כמעט טרגדיה מול עיניה, הופך מעט אופטימי.
אני ומאיה עולות במדרגות, אנחנו אפילו קצת מעופפות באויר מהאופוריה הזו שיש לנו בלב, שמטיסה אותנו למעלה. הצלנו ילד, אומרת לי מאיה.
הצלנו ילד.
תמרי מתקשרת אליי בערב מאוחר, כשהדרמה הזו נגמרת, ומספרת לי שהיא בעצם תהיה בבוקר קצת בבית לפני שהיא תצא לבסיס, ויהיה לנו זמן ביחד, ונוכל ביחד לשתות משהו ולדבר, ואני משוחחת איתה ומתיישבת עייפה על כסא במסדרון. יש כתם קטן של דם על הנעליים שלי, וכתם של דמעה קטנה שנושרת על החולצה מהשיחה עם הבת שלי, ולב שמתאחה לאט, אבל בטוח.
Comments