אחד הסיפורים שהבנות שלי הכי אוהבות לשמוע הוא הסיפור על שמשון. לא זה מהתנ״ך, אלא על שמשון מהמחלקה הסגורה בסבב שלי בפסיכיאטריה.
ומעשה שהיה כך היה:
קצת לפני המבחן הסופי בפסיכיאטריה, ערכו לנו מבחן דמה. הרעיון הכללי בפסיכיאטריה דומה מאוד לשאר הדיסציפלינות ברפואה- צריך לבצע אנמנזה, ואז לעשות את האבחנה הרלוונטית. כמו בכל מקום גם כאן יש אבחנה מבדלת, כלומר צריך לדעת האם המטופל סובל מהפרעת חרדה, או מדיכאון, או שבכלל מדובר במחלה ביפולארית למשל.
לחדר שלי נכנס מטופל מוזנח, ציפורניים שלא נגזזו ימים ארוכים, בגדים קרועים. הכותרת היתה פוביה (חרדה) ממים. כלומר, הסיפור היבש של מד״א שהביאו אותו לבית החולים היה על מטופל שגר באיזו שכונה, ובמשך ימים עלה מהבית שלו ריח של סירחון, השכנים דיווחו למשטרה, שקראה גם למד״א, והם הבחינו באדם מוזנח שלא נראה גם בריא כל כך, והביאו אותו לבדיקה בבית החולים.
אני יושבת מול המטופל, סטודנטית צעירה שעולם מחלות הנפש תמיד ריתק אותה, לידי יושב הפסיכיאטר הבכיר, מחכה לשמוע אם אני אעשה את האבחנה הנכונה.
אז, אני שואלת את המטופל לידי, מה גרם לך להגיע לכאן? והמטופל פותח בסיפור. הוא מספר איך בחודשים שקדמו לאירוע הוא החל לחשוש ממים. כל פתיחה קלה של הברז הלחיצה אותו, הרעש של המים גרם לו לחששות ואז לחרדה לא מוסברת. הוא היה כל כך קוהרנטי שפשוט ישבתי לי מולו, ושרטטתי בעט בתוך הפנקס את האבחנה הברורה מאליו- פוביה ממים. מה יותר פשוט מזה. כמו פוביה ממקומות סגורים- קלאוסטרופוביה, פוביה מחרקים, וכדומה. רגע לפני שהצגתי את המסקנות שלי, תוהה איזה מקרה פשוט וקל קיבלתי, החלטתי לשאול עוד כמה שאלות.
ותגיד, אני ממשיכה מול המטופל, היה איזה אירוע בילדות או משהו לאחרונה שגרם לך לפחד ממשהו? ופתאום, המטופל הזדקף, הרים את שתי הידיים לאוויר, ואמר בקול חזק- אני לא מפחד מכלום! את יודעת למה? כי אני שמשון הגיבור. בידיים האלו אני בניתי את חומות ירושלים. בידיים האלו חפרתי את בורות המים שמוליכים עד הים. אני ולא אחר.
מאותו הרגע מחקתי את האבחנה ושיניתי בפנקס לסכיזופרניה. ועד היום אני זוכרת את המטופל הזה בתור שמשון הגיבור, ובעיקר זוכרת את אחד המשפטים שהולכים איתי מאז- בכנס רפואי של רופאים, הם מדברים אחד על השני. בכנס רפואי של פסיכיאטרים- הם מדברים על המטופלים שלהם.
ומאז, צברתי לא מעט מקרים מיוחדים, ביזאריים והזויים המעידים על שלל ההתנהגות האנושית, על גווניה, בפרט אצל מטופלים נורמטיביים שמגיעים למיון עם מגוון סיפורים, חלקם משעשעים עד דמעות. כך למשל, זוכרת את הילדשנכווה מאש ושההורים מרחו אותו במרגרינה בכל הגוף כי הם חשבו שזה עוזר לכוויה. את הסבתא שפתחה את המצח והגיעה למיון עם רוטב של כורכום על כל המצח- כי זה מה ששמים, מסתבר, על חתכים- ושלקח לי שעה להוריד. את האמא שהכניסה שן של שום לטוסיק של הבת הקטנה בגלל תולעים, ושגרמה לפיסורה ולשן של שום שהיתה תקועה, שרפה, ושהייתי צריכה ליילד בחמש לפנות בוקר. כששוחחתי עם חברות מעולם הרפואה גילינו כר נרחב ומלא דמיון שגורם לי מחדש להעריך את המקצוע ואת העובדה שתמיד בשולחן המשפחתי אני מהווה סוג של אטרקציה, עניין לציבור, רגע של אתנחתא והומור. חברה אחת סיפרה על אישה בהריון בשבוע 35 שהתקשרה למיון והודיעה שהיא מדממת, ואם להגיע, ואמרו לה בטח, תגיעי מהר, והיא שאלה אם לקחת אמבולנס או לנסוע ברכב הפרטי, אז הציעו לה להגיע ישירות באמבולנס, ואז כמובן אותה אישה הגיעה עם אמבולנס ועם דימום… מהאף. וחברה אחרת סיפרה על טיפות פניסטיל שאבא טפטף לעיניים של הבת שלו במקום לפה. ועל שלל אביזרים שהוכנסו לפי הטבעת- כולל בושם, מקלות, ביצה, מלפפון גדול, דילדו ועוד.
בתורנות האחרונה טיפלתי בילדה קטנה שההורים הניחו לה עלוקה על הטבור כדי להוריד חום. מין טיפול אלטרנטיבי שלא שמעתי עליו עד כה, בדיוק כפי שלא שמעתי שיש אוכלוסיות שנוהגות להפריח יונים כדי להתמודד עם מחלה קשה, או לקרוא לסרטן בשם ״זכר״ או ״נקבה״ (סרטן מסוג נקבה זה סרטן עם גרורות, כי תמיד זה פחות טוב להיות נקבה, מסתבר). בקיצור, העלוקה הקטנה עשתה ביס בטבור, כמו שעלוקות לפעמים עושות. ולעצם העניין, לאותה הילדה היה בקע בטבור. והעלוקה פשוט גילתה לנו שיש בקע, והילדה נלקחה לניתוח דחוף שבמהלכו הבקע תוקן. לילדה שלום, וההורים הודו גם לנו, אבל גם הודו לעלוקה- בזכותה הבקע התגלה. והנה עוד סיפור מרתק לשולחן המשפחה, וגם לכם. חג שמח.
Comentários