Alive

היום ידיד שלי בפייסבוק העלה תמונה. זו היתה תמונה של סטודנטים לרפואה בשנה הראשונה ללימודים, ברגע הראשון שהם שמים את החלוק הלבן לקראת המפגש עם מטופלים בפעם הראשונה בחייהם. בתמונה רואים אוסף של סטודנטים צעירים, מחויכים ונרגשים מאוד, עומדים עם חלוקים לבנים ביחד במסדרון, וכשראיתי את התמונה הזו לפתע חזרתי אחורה כמעט עשרים שנה, לתמונה שלי עם החלוק הלבן באוניברסיטת תל אביב, לתמרי עם המוצץ בפה על הידיים שלי, לחברות החדשות שהכרתי באמצע החיים ובעיקר לחיוך הענק שהיה מרוח לי על השפתיים באותו יום. 

התמונה הזו של הסטודנטים מהיום בפייסבוק צבטה לי בלב, כי פתאום הבנתי שגם למרות כל ההתרגשויות והרגעים הסופר מיוחדים האלה שאני עוברת בחיים שלי, אני כבר די עמוק בשגרה. הרגע המחסיר פעימה הזה של אז, לשים חלוק לבן ולהרגיש איך הגשמתי חלום, נמוג כמו ההתרגשות הראשונה של להכניס עירוי לבד, או לדעת לנהל טוב תורנות בפעם הראשונה. לנתח לבד- גם אם זה ניתוח קטן, להוציא גידול. לתקן מום. להציל חיים. האור הלבן בעיניים שגעש בכל הרגעים האלו התעמעם, והחיים על אפרוריותם צבעו את החוויות הניתכות עליי בכל יום מחדש בצבעים קצת פחות זוהרים. 

בחודש הראשון בסטאז׳ שלי הייתי במחלקה פנימית. גברת בנדר היתה אישה מבוגרת שנכנסה לי ללב, שהגיעה לפחות לשני אשפוזים במהלך אותו החודש, עם סיפור לא ברור של דימום מקיבה שרק לאחר בירור ממושך וסיכום דיון לגביה החלטנו מה לעשות. מאחר ואני קיבלתי אותה למחלקה, ליוויתי אותה לכל אורך הדרך וגם עדכנתי אותה על כל הפרטים, הצלחתי להיכנס ללב שלה, עמוק. ביום חמישי אחד, רגע לפני שסיימתי את הסבב במחלקה הפנימית, חיכתה לי המתנה הראשונה שלי ממטופל- גברת בנדר קנתה לי בונבוניירה של שוקולד, לא מפוארת או גדולה, הכי פשוטה שיש- אבל כזו שציפתה לי את הלב בטעם הכי מתוק בעולם. מאז קיבלתי עשרות מתנות מושקעות ומרגשות ממטופלים, אבל משהו בטעם הזה של השוקולד של גברת בנדר היה חסר תחליף- וידעתי את זה כבר באותו הרגע. 

כבר אז הבנתי שלמרות שיש רגעים ראשוניים שלא יהיה להם תחליף- כמו לשים את החלוק הלבן בפעם הראשונה, ולטעום את השוקולד שמטופל שלי הביא לי בפעם הראשונה ולעשות חתך על העור בפעם הראשונה- עדיין אני צריכה למצוא את הדרך להתרגש בכל פעם מחדש, ולראות את היופי גם ברגעים שהפכו לשגרה.

לפני שבוע ראיתי במרפאה נערה צעירה שניתחתי אותה- אפנדציט. ניתוח רגיל, שום דבר מיוחד, כבר עשיתי כמה מאות כאלו, כבר הפסקתי לספור. האמא והיא קמו אליי בהתרגשות, והביאו לי מתנה- שרשרת עם המילה ״חי״, וברכה מרגשת, שבסופה האמא כתבה לי- ״ה- ״חי״, זה כדי שהשם ישמור אותך״, ושתיהן חיבקו אותי, והבנתי שבתוך השגרה הזו שאני מתהלכת בה, עבור המטופלים שלי זו בכלל לא שגרה. זה אירוע מכונן- שמתרחש פעם בחיים. והשרשרת הזו עם החי נמצאת מאז ליד המיטה שלי, קרוב ללב. אולי כדרך להזכיר לי שאין כזה דבר באמת, שגרה, במובן האפרורי שלה. שכל רגע הוא חי ופועם, ושהחיים זה מה שאנחנו יוצרים מהם, וצריך תמיד לנסות וליצור מהם את הכי מתוק ומאיר שיש.