1+1

״היום עשו לנו פעילות כזו״, אומרת לי תמרי, היא בדיוק התקשרה משבוע של סדרת חינוך בין הטירונות לאימון המתקדם, סוג של הפוגה מבורכת. ״ביקשו שמי שמרגיש ישראלי שיעשה צעד קדימה, ואני לא רציתי לצעוד קדימה״, אומרת הבת שלי, ואני בלב חושבת- למה?, אבל שותקת ומנסה להכיל אותה, ולא מצליחה להבין איך הילדה שקפצה בגלים של ניו זילנד ושאלה מתי כבר מגיעים לחוף של תל אביב אומרת לי פתאום שהיא לא בטוחה שהיא מרגישה ישראלית. וחשבתי על מה שהיא סיפרה לי בחודשים האחרונים. חשבתי על כל הפעמים שהיא ניקתה את השירותים בבסיס והחברות המאמינות שלה בפלוגה קיבלו זמן תפילה של חצי שעה ונחו בחדר כשהיא שטפה את האסלות. חשבתי על זה שבקידוש בשישי הכריחו את כולם לא להיות עם טלפונים ולכבד את מי שמאמין אבל אף אחד לא באמת בדק אם מכבדים גם אותה. חשבתי על תלוש המשכורת שהיא מביאה עכשיו הביתה בתור לוחמת, שנמוך בכמה מאות שקלים מהקצבה שמקבל חרדי באותו הגיל ושאינו משרת בצבא, ועל אותו החרדי שצעק לחברה שלה שחזרה הביתה עם הנשק קללות כמו שיקסע וגויה. ופתאום הבנתי את הלב של הבת שלי ואת הסדק הזה שמאיים להפוך לקרע של ממש, שמצטרף לכל מה שמתרחש כאן בארץ הזו. אבל מה שעוד הבנתי זה שהיא לא באמת התכוונה לזה שהיא מרגישה פחות ישראלית, אלא שהמדינה שבה היא חיה הפכה פחות ישראלית. שבשילוב הזה של מדינה יהודית ודמוקרטית- הופר האיזון באופן מהותי. 

ורציתי להמשיך לשוחח איתה ולהגיד לה שאין לנו ארץ אחרת, לא כי זו אמירה שגורה או שיר של גלי עטרי אלא כי אני באמת מאמינה בזה. ושהדרך לפתור את הדיסוננס ולאחות את הקרע זה להבין שאי אפשר או או, חייבים גם וגם, חייבים לשמור על האיזון הזה שהוא לפעמים בלתי אפשרי. כמו השילוב הביזארי של ארטיק שוקו בננה שהופך להיות מאוד טעים בתורנות בשיבא בשלוש בבוקר, ככה גם פה במדינת ישראל אנחנו חייבים לדעת לשלב כדי לשרוד. אף מדינה באירופה ואף ארצות הברית לא מחכות בכליון עיניים להגעתנו, היינו שם כבר פעם, הספיק לנו. 

ורציתי עוד לומר לה, תמרי, את הכי ישראלית שיש, בתור הילדה שהלכה לגן רותי, ולבלט של גלית, ולחוף הצוק ולקייטנה של מלי. שהייתה רשגדית בצופים ושיודעת אולי ששופינג הכי שווה לעשות באוקספורד בלונדון אבל אין על הקניון בקריית אונו, שהפיתה עם הפלאפל בפינה הלבנה זה הכי טעים בעולם, שאין כמו להכין שי לחייל ואז לקבל אותו בעצמך יום אחד. שזה לגהץ את הכומתה וגם קצת לשרוף אותה בטעות, ולהגיד בעזרת השם כי ככה התרגלנו. וזה פשוט ככה, גם וגם, ואין דרך אחרת- לא במדינה כמו שלנו. הלוואי ונצליח, עוד לא אבדה תקוותי, ככה רציתי לומר לה, אבל היא כבר היתה צריכה לסיים, אז רק אמרתי לה, את יודעת, אמא אוהבת אותך הכי.