על מיקרו ומאקרו.

השבוע הייתי בשתי פגישות. 

פגישה אחת התרחשה במגדל רב קומות הצופה אל הים, ובמהלכה ניהלנו שיחה מעניינת על מאקרו, ומשק, וכלכלה ובריאות. כמו בחשיבת מאקרו, העובדה שכולנו היינו הרבה מעל גובה הים נתנה איזו לגיטימציה להתבונן מלמעלה, ממעוף הציפור, על העולם שלנו, ולחשוב בגדול. 

יום למחרת הייתי תורנית, ושמעתי על נערה שמחכה לניתוח- שנדחה לתורנות- כלומר, לתורנות שלי. הלכתי לחדר שלה להכיר אותה, ועל המיטה שכבה נערה מתוקה בגיל ההתבגרות, עם לק ג׳ל, כמו לבנות שלי, וחיבה עזה לנאגטס כמו לבנות שלי, וחיוך מקסים ושובה לב.

התיישבתי לידה, על כיסא שמצאתי, ולמרות שכל הנתונים היבשים היו רשומים במחשב- כמו כמה זמן כאבה לה הבטן, ומה היה בבדיקות המעבדה ומה תוצאות האולטראסאונד- רציתי לשמוע אותה. היא סיפרה לי על כאבי בטן שהתחילו כבר לפני יומיים, וחשבה שהיא עומדת להתעלף מרוב כאבים. ואז את הנסיעה ל״בטרם״, חיבור לעירוי ושחרור הביתה, ובהמשך שוב כאבים. ואז שעות ארוכות במיון, עד שבסוף בוצעה אבחנה על ידי סיטי בטן. וכל השעות הארוכות האלו היא רעבה, ולא יודעת מה השלב הבא, מפנטזת לה על הנאגטס ואז על סושי עם סלמון- זה מה שהתחשק לה באותו רגע, ורוצה כבר לדעת מה יהיה איתה, ובטוחה שבסוף לא ימצאו שום דבר עד שהגיע הרופא עם אבחנה של אפנדיציטיס. 

ואז שאלתי אותה איפה אמא שלה, ומתי היא מגיעה, והיא סיפרה לי שאמא שלה עיוורת והיא לוקחת מונית עוד מעט בשביל להיות בניתוח. על האבא לא שאלתי, הבנתי מהאחיות שהוא לא בתמונה. 

כשהגיע הסניטר לקחת אותה לחדר ניתוח, אחרי חצי שעה בערך של שיחה של שתינו, הרגשתי שאני כבר מכירה אותה ממש, וגם היא הרגישה, כך אני מקווה, רגועה שישבנו שתינו לדבר קצת.

ואז ראיתי את האמא, והיא מיששה את הידיים שלי והסברתי לה על הניתוח, והעיניים העיוורות שלה, שליטפו את הבת שלה באהבה ובדאגה חדרו לי עמוק בלב, ושמחתי שהיא לא רואה את הדמעות הקטנות האלו שצצו לי בעין, כשהיא חיבקה את הבת שלה, וכשעזרתי לה לצאת החוצה לחכות בחדר המתנה. 

והניגוד החריף הזה, בין קומה עשרים ואחד במגדל רב קומות, ללב של אמא ובת, הצליח לבלבל אותי. 

כשלומדים בבית ספר לכלכלה על מיקרו ומאקרו אין כמעט שום השקה. במיקרו לומדים על הפרט הבודד, על בעיה שהוא צריך לפתור. במאקרו יש כל כך הרבה משתנים, ותזוזות שמשפיעות על עולמות אחרים, וזה נראה שאין שום קשר בין שני הדברים. 

אבל האמת היא שהדרך לקומה עשרים ואחד עוברת קודם כל בהרבה לבבות. במילים אחרות, אנחנו לא נוכל להסתכל בראיה רחבה על העולם מסביבנו, ועל הרצון להיטיב אותו- במיוחד בתחום הרפואה- בלי להבין מה זה לב של אמא, ולשמוע איך ילד מת לאכול לפני ניתוח. בלי להבין את השמחה של משפחה שיוצאת מאשפוז ממושך עם המזוודות בדרך הביתה. בלי לחבק נערה שבאה לביקורת ולהזכיר לה את הנאגטס, ולחייך מכל הלב, ולאהוב.