צפידת מוות

בסוף לימודי הרפואה, רגע לפני הסטאז׳, החלטתי להיות שבועיים באבו כביר. זו היתה אולי התקופה הכי מעניינת, מצמררת ולא נשכחת שחוויתי בחיי. 

בסיפורים של אגתה כריסטי תמיד מדברים על שעת המוות ויש איזה רופא עם שפם מהודר, כמו של הרקול פוארו, שמסביר באיזו שעה לפי דעתו המנוח נפטר. צפידת המוות- או ריגור מורטיס בלטינית, הוא מונח ידוע ושגור בלימודי רפואה משפטית, והתהליך שבו גופה מקשיחה מתרחש כתוצאה מהתקשחות השרירים כתוצאה ממספר תהליכים ביוכימיים שמתרחשים בהם, כשהתהליך עצמו לוקח מספר שעות. 

לאחרונה קראתי את אחת המסות של לאו טסו, על החיים ועל המוות. ״האדם, כשהוא חי, הוא רך ועדין. כאשר הוא מת הוא קשה ונוקשה. כל החיות והצמחים הם רכים ועדינים בימי חייהם. וכשהם מתים הם הופכים להיות יבשים. לכן צריך לומר, הקשה והנוקשה הינו חלק מן המוות. הרך והעדין הינו חלק מן החיים״. 

העניין הוא, שזה לא חל רק על האנושות, על בני האדם, בעלי החיים והצמחים. זה חל גם על אידיאות- חופש, תקווה, חירות, אהבה. זה לא רק ביטול עילת הסבירות שמפילה פטיש חמש על האידיאה שנקראת דמוקרטיה, וזה לא חצי חוק מגביל פה ומכתזית לעין שם, זו ההרגשה הזו, שאנחנו מתקרבים לרגע של צפידת המוות של הדמוקרטיה, כי זה מה שקורה כשנוגעים בידיים גסות ונוקשות בדבר העדין הזה שקיים בין בני האדם, בחופש שביניהם ובדבר הרגיש והמיוחד שנקרא זכויות הפרט, רצון חופשי, זכויות מיעוט.

זה רק עניין של זמן.