Subtext

בסופו של דבר, מה שחשוב זה איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו. (משחקי הכס, טיריון לאניסטר).

לאחרונה שקעתי בספר החדש של הסופרת מאיה ערד- שנקרא ״שנים טובות״. בספר מתוארת דמותה של לאה, מישהי שירדה מהארץ בשנות השבעים לאמריקה. בכל שנה היא כותבת מכתב- שנה טובה- לחברות שנשארו בארץ, ומספרת להן על קורותיה. הכל נשמע יפה ומבטיח- הנישואים, העבודה, הילדים, השפע. בכל מכתב מופיע נ.ב. קטן אבל קריטי, שבו לאה ממענת מכתב נוסף רק לחברה הכי טובה, ובו אנחנו מגלים סיפור אחר לגמרי. הנישואים לא ממש מוצלחים, מסתבר, העבודה החדשה - הושגה לאחר פיטורין מחפירים, הנסיונות לייצר הכנסה ולהיות יזמית- מחפים על עוני ומאבק כלכלי לשרוד.

כשקראתי את הספר חשבתי לעצמי - מה הסיפור הנכון? האם זה מה שאנחנו מראים כלפי חוץ? האם מה שאנחנו מרגישים פנימה? האם יש אמת ממשית בביטוי fake it untill you make it? וכמו במשחקי הכס, וכמו בספר של מאיה ערד, הבנתי שבסופו של דבר דיסוננס סופו להיפתר. יתכן והאמת נמצאת איפשהו באמצע, ומתיישהו אנחנו מאמינים למה שאנחנו מספרים לכולם, אבל בסופו של יום, בסופם של חיים, מה שמשנה זה איזה סיפור אנחנו נספר לעצמנו.

על המקרר שלי יש מגנט שקניתי ושמשקף כבר שנים נסיון שלי למצוא בכל יום שלושה דברים טובים שקרו לי. גם בימים קשים או סתם משעממים. זה לא תמיד קל, אבל בסוף הרשימה הזו מתארכת, והיא הופכת להיות סיפור שאני מספרת לעצמי, על החיים שלי. ומדי פעם אני מעלעלת ככה במחברת של הדברים הטובים שלי, ורואה שם את כל הרגעים שכתבתי- השמחות המשפחתיות - תמרי התקשרה שהיא מרוצה בצבא. ואבא החלים סוף סוף. ונסיעה כיפית עם אחותי לצפון. וגם את הרגעים שכתבתי שהלב ניתק מרוב אושר, כמו הצלת חיים. ואני סוגרת את המחברת שלי עד הפעם הבאה, וחושבת, מעניין איזה סיפור מרגש אני אספר לעצמי, יום אחד..