Personalitis

חמש בבוקר.

אני שוכבת על מיטת התורן, עדיין מעט חשוך בחוץ אבל קרני שמש ראשונות כבר מאירות את הפינה בחדר. אני מושכת סדין ומאלתרת כרית ועוצמת את העיניים. זמזום מרוחק נמצא בראש שלי, ואני מרגישה את המצבורים של האדרנלין מתרוקנים מהגוף, מותירים אותי באפיסת כוחות. גדי התקשר, לניצני יש חום, ויש לי תירוץ ללכת הביתה מוקדם אחרי התורנות הזו. אני מקווה שפוטה לא יכעס שאני מבריזה לו מביקור הבוקר כי אני צריכה לצאת הביתה, כי גם ככה אנחנו במיעוט כוח אדם לאחרונה. מזל שהיום עומד להיות יום מרפאות בלי חדרי ניתוח. אמן שיסתדרו לבד, אני כל כך עייפה. מזל שלניצן יש חום. איזו מחשבה לא אימהית זאת. אלוהים, תסלח לי. רגע לפני שאני נבלעת בעולם ללא חלומות גדי מסמס לי שוב: "את חושבת שהיא צריכה אנטיביוטיקה?"

אני לא רק אמא, אני הרופאה של המשפחה, מעמיסה על הכתפיים שלי את השאלות הרפואיות של אבא שלי והדאגות של אמא שלי. כשאחותי מתקשרת אלי סתם לדבר, לפעמים יוצא לי, "הכול בסדר?" בהול כזה, ולוקח לי כמה שניות להירגע. תפרתי את אבא של גדי במיון, פענחתי אק"ג של אמא שלו, ואני שם, זמינה, לתרופות, לחבישות, לייעוץ. ואני לא רק הרופאה של המשפחה, אני הרופאה של הבניין, וטיפלתי כבר בשני פרכוסי חום של השכנים, ועניתי על שאלות של שכנות מודאגות. ואני לא רק הרופאה של הבניין, אלא גם הרופאה בכיתה של ניצני, ובכיתה של תמרי, ולפעמים, מרוב שאני זמינה לייעוצים ועונה ובודקת וכותבת מרשמים, אני שוכחת להיות הרופאה של עצמי. כמו בפעם ההיא, שעמדתי שעות בניתוח, מצוננת, עם נזלת עקשנית שלא יכולתי לקנח, וחום שטיפס בערב, אבל יש תורנות אז צריך לסחוב. וכמו באחת מהתורנויות בשבת, עם מיגרנה נוראית, וכל שלוש שעות כדור לכאב ראש, והליכה מסוחררת כזאת, עם כאב שהולם ברקות כמו פטיש.

וכשהעולם הזה מתנגש, הרופאה והאדם שאני, לא תמיד יש הפרדה והכול מתערבב. כמו בהתנגשות אמיתית. החרדות עם השאננות, העובדה שאני יודעת, עם ההנחה שאני לא יודעת הכול, ובעיקר, העובדה שזה כל כך קרוב, שזה שם, שזה מישהו מהמשפחה שלי, שזה כמו אני ועצמי עכשיו, ומי יוכל להרים אותי מההתנגשות הזאת בין שני התפקידים האלה. כמו לפני חודשיים בדיוק, והזיכרון של מה שקרה אז עדיין חי וטרי, ועמוק.

"התחיל לי דימום, אני חושבת שכמה תפרים נפתחו. מה את אומרת?" שאלה אחותי. זה היה ביום ראשון, בערך בעשר בלילה. הייתי תורנית מיון, ובאורח פלא – המיון היה ריק, כלומר ריק באופן יחסי. שוב הייתי תורנית עם ג'וני ועם גרביץ שהיה התורן הבכיר, ואחותי עדי התקשרה אלי, חמישה ימים אחרי הלידה הראשונה שלה.

מתוך- #עשריםוששהספר.