בערך בתחילת השבוע, כשאני עוד הלומת עייפות מהתורנות בשבת, אני קובעת שיעור לסאפ. זה השתלב עם כתבה שקראתי ועם זה שיותר מדי זמן לא ראיתי את הים.
אני ויותם המדריך במים הקרירים בחוף הדולפינריום, שנינו כל אחד על הסאפ שלו, אני מצליחה סוף סוף להתרומם ולעמוד, אחרי כמה נפילות לתוך המים, ואני רואה את המרחבים של האינסוף מולי.
לשבריר של שניה אני נזכרת בתינוק הקטן שניתחתי ביום שבת, שמכווץ לי את הלב. נראה לי שהוא כבר נפטר- לפני יומיים בבית חולים החליטו על טיפול תומך וזהו- הכליות הפסיקו לעבוד, לחץ דם ברצפה,
בוצעה שיחה עם ההורים- לא הייתי מסוגלת לעבור שם שוב.
אני יורדת מהגלשן ומחליפה כמה מילים עם יותם המדריך, הוא מספר שהוא בעבודה הזו כבר שתים עשרה שנה, שלפני זה היה מהנדס מכונות, ועשה הסבה ומאז הוא בים- מדריך גלישה, חצי שנה בחו״ל וחצי שנה בארץ.
אין דרך אחרת לחיות את החיים, הוא אומר לי. ואז הוא מתעניין, מה אני עושה בחיים, ואני מספרת לו שאני כירורגית ילדים, ואנחנו משוחחים עוד קצת. הוא שואל למה הגעתי, למשל, לשיעור פתאום.
אז סיפרתי על הצורך בכושר, ועל הים, ועל העבר בשחיה,
ופתאום יוצא לי כזה, שהיה לי שבוע נורא. שתינוק שניתחתי עומד למות. הדמעה שמסמאת לי את העין פתאום מלוחה כמו המים בים, אולי יותר. העיניים מתערפלות קצת, אני סוטה עם המבט אל האופק. בדרך חזרה אני שמה את רוד סטיוארט, sailing.
איכשהוא המילים מקבלות משמעות אחרת.
אני שטה, חוצה את הים. כנגד מים סוערים, כדי להיות קרובה אליך, להיות חופשיה.
אני עפה, כמו ציפור, חוצה את השמיים, דרך עננים גבוהים, כדי להתקרב אליך, אל החופש.
האם אתה יכול לשמוע אותי? דרך הלילה השחור, שם רחוק? אני אבכה לנצח, כדי להיות איתך.
״איזו עבודה קשה יש לך,״ אומר לי יותם. אנחנו חותרים חזרה לחוף, הים מאחורינו, מלוח יותר.
Comments