לפני כמה ימים אבא שלי שלח לי מסרון, יעלי, הוא כתב לי, עוד מעט היום הולדת שלך, חשבנו לעשות כזה משחק שאת תעני על כל מיני שאלות. למשל, מה האוכל שאת הכי אוהבת, מה הרגע הכי מאושר בחיים, הניתוח הכי מסובך שעשית, כאלה. בין השאלות היתה שאלה אחת מעניינת- מה ה״פשע״ הכי נורא שעשית בחייך.
לרגע קפצה תמונת ילדות מול עיני- המורה למוזיקה בבית ספר יסודי. שאף פעם לא זכרה את השם שלי, וקראה לי תמיד ״הילדה עם המשקפיים״, ואותי ברגע של כעס מוציאה לה אצבע משולשת ברגע שהיא הפנתה את הגב ללוח- אותה מורה הסתובבה מהר מדי, ראתה את מה שעשיתי והטילה עליי עונש לכתוב מאה פעם לא להתחצף בשיעור, וכמובן לכתוב לה מכתב התנצלות. אבל האמת שזה לא ממש פשע ועד היום אני מבסוטה מאוד על הרגע מול אותה מורה זעפנית.
ואז עלה לי זיכרון אחר. זו היתה כיתה י׳, היה אמור להיות מבחן גדול בספרות, ושם נודע לי לראשונה שהמורה עשתה מבחן דומה לכיתה המקבילה עם שלוש שאלות שחזרו על עצמן. יום לפני קיבלתי מידיד טוב את השאלות האלו וישבתי והכנתי מראש את התשובות, החבאתי מתחת לקלמר ובסיום המבחן פשוט הגשתי את מה שכבר כתבתי בבית. קיבלתי מאה עגול. היחידה בכיתה. המורה לספרות התרגשה ממש והחליטה שאני גאון ספרותי והעיניים שלה הביעו הערכה כזו שהיה לי קשה ממש להישיר מבט מולה. אני זוכרת שחזרתי הביתה באותו יום עם המבחן בתיק ובפעם הראשונה בחיים שלי התביישתי. לא היה שום סיפוק, שום שמחה, כי לא היה פה שום הישג. לא סיפרתי על זה גם לאף אחד, לא מהפחד שיכעסו עליי, אלא מהפחד שאני אכעס עוד יותר על עצמי כשאבטא את זה בקול. ולא העתקתי מאז. אף פעם. זה פשוט לא היה שווה את זה.
שלוש שנים אחר כך התגייסתי לצבא. אני וחברה נוספת נחתנו באוהל בג׳וליס, הגענו ראשונות מהאוטובוס והיה קצת זמן להתארגן ולהביא ציוד ופשוט ישבנו ונחנו לנו ולא עזרנו לאף אחת אחרת מהחיילות עם הציוד ולא דאגנו לאלה שהתקשו. פשוט נהנינו כל כך סתם לשבת על המזרונים ולבהות ולרכל, על שלפתע נכנסה הסמלת בכעס רב לאוהל שלנו ואמרה לנו, אתן כל כך סוציומטיות, יושבות פה ולא עוזרות לחברות שלכן. ואיך בערו לי הלחיים מבושה. בסוף אותו שבוע הענישו אותי ואת החברה במסדר יציאה הביתה, היינו צריכות לרוץ הלוך וחזור במשך כמה דקות, לא משהו קיצוני, גם לא משפיל במיוחד, אבל זה צרב בלב.
שנים אחר כך עשיתי מילואים וכחלק מהמילואים הייתי צריכה להשלים קורס קציני רפואה. והזיכרון החי הזה שלי, של נערה בת שמונה עשרה שקוראים לה סוציומטית- נשאר טרי שם גם שנים אחר כך, כאילו לא עברו מאז חיים שלמים. ובקורס קציני רפואה הייתי ההיפך הגמור, כשביקשו מתנדב אז התנדבתי ראשונה, כשהיה צריך לעזור- עזרתי בלי להסס. ובסוף סיימתי את הקורס בהצטיינות, ועליתי לבמה- הג׳ינג׳יות שלי העניקו לי דרגות סגן, ואני הקראתי לכל הקורס- לכל הרופאים שהיו שם איתי- משהו מסכם ממני. ובין היתר ציטטתי את יוני נתניהו:
״ אני חייב להרגיש״, כך כתב פעם, ״שלא רק ברגע מותי אוכל להגיש דו״ח על התקופה שחייתי, אלא בכל דקה ודקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר- כך וכך עשיתי״.
אנחנו כל החיים עסוקים בלכתוב דוח״ות שונים ורבים לעצמנו. כמו שאבא שלי ביקש ממני לפשפש בזיכרון שלי ולדלות את הרגעים שלי, הדין וחשבון שלי, כאיזשהו נסיון לכמת, לעצב, להאיר בזוית חדשה את חיי- ככה גם אני, ככה כולנו בעצם. אנחנו עושים רשימות של ההישגים הכי גדולים, של החלומות שהגשמנו, של הרגעים הכי כיפים. ורוב הרשימות שלנו עוסקות בחיובי, כי זה הכי משמח, אז למה לא? והנה פתאום, בגלל בקשה של אבא, כחלק ממשחק ליום הולדת- אני צריכה להתעמת עם הרגעים השליליים שלי, עם מה שלא מאיר אותי בזוית חדשה- אלא - כמו שהבנות שלי נוהגות לומר- משחיר אותי בזוית חדשה. וכשקראתי שוב כעת את מה שיוני נתניהו כתב, על הדין וחשבון שלנו עם עצמנו, הבנתי שדווקא הרשימה הזו, המשחירה, היא זו שבונה אותנו הכי הרבה. היא זו שמעצבת אותנו יותר מכל דבר אחר- ההתעמתות שלנו עם הכישלון. הבושה. האשמה. מהרגעים האלו יכול לצמוח אופי. כי בסופו של דבר הם הכי מחשלים שיש, הם אלו שמחייבים אותנו להתייצב בפני עצמנו ולשאול בכל יום איך נבנה את הכי טוב שלנו מכאן ואילך.
留言