מכתב מאמא לבת.

את עוד רגע בת שמונה עשרה, זה עוד רגע כאן, כמו הימים החמים האלו שנפלו פה אחרי שהיה כל כך קר, שמרמזים על הקיץ שמגיע. את עוד רגע בצבא, עוד שתי דקות מסיימת את הבגרות האחרונה שלך, כבר עובדת בעבודה של גדולים ונוסעת עם האוטו ואתמול חזרת מהעבודה מאוחר והרגעת אותי שהכל בסדר. וכשאני משוחחת איתך את עונה לי בבגרות ובחוכמה של אישה, וזה כמו לשוחח עם החברה הכי טובה, ואני לא תמיד אומרת לך את זה אבל אני כל כך גאה בך, על מי שאת, על מי שהפכת להיות, ותמיד אומרים איזה יופי, זה החינוך של ההורים, אבל לא, זו לגמרי את, זו לגמרי מי שאת.

ורציתי להגיד לך משהו. יש כזה עניין, שעד גיל מסויים אנחנו ההורים מחליטים על כל דבר, אפילו החלטות של חיים ומוות. אני מכירה את זה כל כך מקרוב, יושבת עם ההורים רגע לפני ניתוח כשהם ממלאים את השם שלהם בתור האפוטרופוס וחותמים ומקבלים החלטה על החיים של הילד שלהם, או של התינוקת שלהם שרק נולדה. כשלפעמים זו החלטה גורלית, כזו שאני בעצמי מתקשה להכיל.

וכל פעם כשהם חותמים, בין אם ניתוח קטן או גדול, שגרתי או לא, תמיד הבטן שלי קצת מתהפכת כי אני שמה את עצמי במקומם, במקום הזה של להחליט עבור הדבר הכי יקר לך. וביום אחד זה נעלם. פתאום מקטין הוא בגיר, פתאום מנערה בגיל ההתבגרות את מקבלת את המושכות לחיים שלך, ואני כל כך רוצה לפעמים להגיד לך, אל תסעי בלילה מאוחר באוטו, אל תשתי יותר מדי במסיבה ההיא, תתרחקי מהחברה הזו, היא לא טובה לך, אל תסמכי על האיש הזה, בואי תני לי להמשיך לחתום פה על הטופס של החיים שלך תמרי, תני לי להחזיק אותך איתי, ילדה שלי.