חול טובעני

״תקראי את סימה קדמון, היום״, אמרה לי אמא שלי. ״היא כל כך צודקת.״

וקראתי. הכתבה שלה נקראת - ״אז מי פה השולט״. סימה קדמון מדברת על כך שהחמאס שולט בנו, שהם מכתיבים לנו הכל. יוצרים קטגוריות, את מי לשחרר, מי לחיים, מי למוות.

איך מפרים הסכמים. היא אומרת שסמל המלחמה הזו לא יהיה דגל על גג הפרלמנט בעזה, אלו יהיו האחים הג׳ינג׳ים שלנו, ושל ילדה קטנה שכל העם מכיר את שמה, שהיתה עדה לרצח הוריה. ושניצחון לא יהיה פה, אפילו אם כל החטופים יחזרו הביתה, כי הניצחון כבר נקבר ביחד עם 1,400 הנרצחים ב- 7 לאוקטובר.

וקראתי את זה לעצמי ושקעתי ושקעתי. והבנתי שככה בדיוק מרגיש חול טובעני.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, בתחילת השבוע ניתחנו ילד קטן בן שלוש שהגיע עם גידול ענק, תוך בטני. הניתוח היה קשה ולא פשוט, אבל עבר לשמחתנו בשלום- עם כמה שרירים תפוסים שלנו, הצוות, אבל הרבה סיפוק בלב. בתהליך הזה שאני שותפה לו הרבה פעמים לילדים אונקולוגיים, אני עובדת בשיתוף עם רופאים ורופאות מעולים שמלווים את הצד האונקולוגי, את ההמשך, הכימותרפיה והטיפולים האחרים.

והיתה שיחה לא פשוטה למשפחה, מטבע הדברים, על מה יכולה להיות הפתולוגיה, ועל האופציות הפחות טובות.

הייתי עדה להרבה שיחות כאלו. כל פעם שהאונקולוג מחייך קצת פחות, או שהוא מסב את המבט, או אומר ״המצב מורכב,״ האמא שמולי מתה מבפנים. אני ממש יכולה להרגיש איך המעיים שלה מתהפכים, ואני מבינה במעיים.

וכל פעם מחדש אני מנסה לעודד את ההורים האלו, את האמא הזו שמבקשת לשמוע ממני דברים טובים, כי קצת כיסחו לה את הלב עכשיו עם כל הסטטיסטיקות, ואני משתדלת הכי חזק שלי. לא כי בא לי לייצר מציאות וורודה, ממש לא. לפעמים יש סטטיסטיקות לא טובות בכלל. אלא כי כמו בכל מקרה של חול טובעני, אם נתבוסס בו, ולא נפסיק לזוז בתוכו- בסוף נטבע. אנחנו צריכים להסתכל למעלה, אין ברירה אחרת.

וכשאני לוקחת שוב את מה שסימה קדמון כתבה, שמתחבר לי להרבה שיחות שהיו לי עם חברות וקולגות בימים האחרונים- על המצב, על זה שאנחנו לא באמת מכתיבים שום דבר, שאנחנו מושפלים ולא השגנו שום מיטוט חמאס ולא החזרנו את כולם- אני מבינה עם עצמי שזה בדיוק הנרטיב שלא יוביל אותי, אותנו, לשום מקום.

אז כן, המצב מורכב. מה זה מורכב, כבד ולוחץ ותופס את הנשמה ומוחץ אותה. ועדיין. אנחנו חייבים להסתכל למעלה- לא רק ליסעורים שמשיבים את החטופים, לא רק לדגלים שיש פה על כל מרפסת, ולחיילים המתוקים שלנו שחזרו להפוגה קצרה. אלא ממש להסתכל למעלה, לטוב, לתקווה- כדי להצליח להרים את עצמנו. אין ברירה אחרת.