להחליט או לא להחליט.

כירורג טוב זה אדם שיודע לקבל החלטות, אמר לי פעם דוד שלי. אנחנו גדלים על האמונה שכירורג טוב הוא מעולה עם הידיים, זה מה שכולם אומרים, יש לו ידי זהב, היא עם ידיים מעולות, הוא עם ידיים שמאליות, כאלה. אבל האמת היא, ככל שאני צוללת לתוך המקצוע הזה, שאתה קודם כל צריך לדעת להחליט, ולהחליט נכון. כמו בתורנות של אתמול.

אני מגיעה רק כדי להתבשר שיש כבר שלושה ילדים עם אפנדציט שמחכים לי לניתוח, והערב עוד צעיר. את הניתוח הראשון אני מסיימת מהר, מתכננת להתקדם ככה גם לשני ולשלישי, רואה בעיני רוחי את המשך התורנות הזו כאילו שזה מקצוע מדויק, כאילו שזה כמו לקרוא פרק בספר- משערת שבערך בתשע בערב אני אסיים את תוכנית הניתוחים הדחופה הזו, ואז אנוח קצת, ואולי, מי יודע, יהיה שקט בלילה.

כשאני מכניסה את הנערה השניה לניתוח חושכות עיניי. תוספתן קשה ודבוק, בלי כמעט יכולת הפרדה, זוועה של ממש. אנחנו תמיד מספרים סיפורי גבורה בכל פעם שנופל עלינו ״התוספתן הכי קשה שיש״ אבל איכשהוא, תמיד מגיע הרגע שיש אפנדציט חדש שלוקח את המדליה הזו, המפוקפקת, וזה בדיוק המקרה זה. לאחר שעתיים אני מעדכנת את הכוננת שלי שאני מתלבטת אם לעבור לניתוח פתוח, ומבקשת שתגיע. אומרים שהאגו שלנו, הכירורגים, תמיד גדול יותר מסך הנפשות שאנחנו מכילים במחלקה, אבל בסופו של דבר עומדת בפניי טובת הילדה, והאגו נדחק הצידה. אז מה אם אני רופאה בכירה שאמורה להתמודד לבד עם בעיות מהסוג הזה. לפעמים אנחנו צריכים עוד מישהו בכיר ועם נסיון לצידנו.

לשמחתי הכוננת שלי מגיעה מהר, ובזכותה אנחנו מצליחות להשלים את הניתוח בגישה לפרוסקופית בלבד, עם שלושה חתכים קטנים. זה לקח עוד שעה וחצי אבל זה היה שווה כל דקה, ואני כל כך שמחה על ההחלטה שלי לקרוא לה. משם, אני ממשיכה לניתוח הבא, מחליטה לעשות אותו דרך חתך טבורי יחיד, עוד החלטה שהשתלמה בסופו של דבר. מסיימת אותו לקראת חצות, מיובשת, עייפה, ומתבשרת על מליון ילדים במיון ליעוץ, ילדה כאובה מאוד בטיפול נמרץ ותינוק במחלקה שמקיא. אני נעה כמו תמנון רב זרועות, מנסה לפתור בעיות או לפחות לכבות כמה שרפות קטנות כדי להתמקד בדברים העיקריים. לברור את העיקר מן הטפל. וכשאני חושבת שסיימתי לעשות את זה, מודיעים לי באחת בלילה על נער עם בקע כלוא. לשמחתי הוא נראה מצוין, אני מאמינה שמדובר רק בשומן שכלוא שם בבקע, שזה מכתיב את האירוע כפחות דחוף, אבל גם כאן- זו החלטה שאני צריכה לקבל והיא מתקבלת בתנאים של עייפות ושל תשישות, ואני מקווה ממש שהיא נכונה.

אחרי עוד כמה יעוצים, אני מחליטה שהגיע הזמן ללכת לישון. השעה שלוש וחצי בבוקר, וברבע לארבע, בדיוק כשאני בשלב הזה של ההירדמות המהירה, החטופה, טלפון מהמיון. יש פה ילד בן שבע עם בקע כלוא, תגיעי. אני מקללת בלב את הטלפון הזה, כנראה מישהו למעלה מאמין שאני צריכה לנתח היום בקע, ופוגשת ילד כאוב ולחוץ עם עדות לבקע כלוא, אולי הידרוצלה אקוטית, אבל משהו שבעיניי מחייב להתקדם לניתוח כי אני לא שקטה מספיק, כי הוא כאוב מדי. אם יש ספק, אין ספק, אמרתי לעצמי, או זמזמתי לעצמי מרוב עייפות, ואני סוגרת על ניתוח לפנות בוקר, ניתוח לא פשוט, אבל שמסתיים בהצלחה, רק בשביל להעביר מחלקה ולהתכונן לצאת הביתה. האור בחוץ מסנוור, המכונית שחנתה לוהטת מבפנים מרוב חום יולי אוגוסט, ואני נכנסת אליה, נוסעת הביתה, גמורה ובקושי רואה בעיניים. השרירים שלי דואבים, מעמידה ממושכת, מהתרוצצות, עליה וירידה במדרגות בשעות לא שעות. אני נרדמת בחטף בבית, בקושי מתעוררת בצהריים והולכת עם ניצני למסעדה קרובה לבית, רק כי אין לי כוח לבשל לה שום דבר לארוחת צהריים. יש כזו תחושת סיפוק ענקית, מיממה של החלטות טובות שקיבלתי וניתוחים שעשיתי ומילדים שעזרתי להם, וכשהמלצרית שואלת אותי אם החלטתי מה להזמין אני עונה לה, בטח. למרות שטיפה רציתי לנוח מלקבל החלטות. לפחות עד הפעם הבאה.