Oncall

היום שכחתי שהייתי אמורה להיות כוננת. זה איכשהוא לא היה כתוב ביומן, למרות שאני אחד האנשים המסודרים שיש, והתחלתי את הבוקר בכיף בבית קפה עם תמרי שחזרה מהצבא, ישבתי אחר כך לקרוא עיתונים, ואז השתקתי את הטלפון והלכתי לישון שנת צהריים, הפוגה מבורכת אחרי למעלה משבוע שעבדתי רצוף כולל תורנות שישי קודמת. אף טלפון לא צלצל, השמיים היו כחולים- אם כי היה חם למדי, ואף תחושה לא נעימה התגנבה לי ללב והשאירה אותי במתח. כשאני כוננת זו תחושה שלא עוזבת אותי, מלווה אותי בכל מקום בבית, מתבטאת בכך שאני לוקחת איתי את הנייד לכל מקום, מכינה מדים למקרה שיקפיצו, מריצה בראש תרחישים שיכולים לקרות.

ואז, בעודי בהכחשה המוחלטת של הכוננות ששכחתי ממנה, פתאום הגיח צלצול מבית החולים. רגע, אני לא כוננת, אמרתי לרופאה הבכירה שהתקשרה להתייעץ איתי, ואז בדקתי שוב בלוח כוננים וגיליתי את השם שלי, שחור על גבי לבן, שם על הלוח. והמצב רוח השתנה מיד- מעליזות חסרת דאגות לתחושה מעט כבדה כזו, עננה של אחריות. הטלפון נכנס לכיס ולא עזב אותי, ואיתו התקווה העלומה שהלוואי והכוננות תעבור בשקט ובשלום.

ושוחחתי עם גדי, על המעבר החד הזה מחוסר הידיעה לידיעה. איך רגע לפני הייתי כמו ציפור דרור, וכעת אני עם משקולת שמונעת ממני לעוף, ואיך הידיעה הזו משפיעה על מצב הרוח שלי, והוא אמר לי שהכל תלוי באיך אני לוקחת את זה ואיך הכל בראש. וחשבתי, על ההקבלה של זה לחיים שלנו.

אחד הנאומים הכי מעוררי השראה שיצא לי לשמוע, ואני שומעת שוב ושוב, הוא של סטיב ג׳ובס באוניברסיטת פרינסטון. זה היה קצת אחרי שהוא עבר ניתוח לכריתת הגידול בלבלב, כשעוד חשב שהפרוגנוזה שלו מצוינת לאור פתולוגיה נדירה. זה נאום שמדבר על נקודות שמחברות בין האירועים בחיים שלנו, זה נאום על אהבה, וזה נאום על מוות.

״אם תחיה כל יום כאילו היה יומך האחרון,״ אומר שם ג׳ובס, ״ביום מן הימים ללא ספק תהיה לך סיבה לכך. ולזכור שאתה עומד למות- זו הדרך הכי טובה שאני מכיר להימנע מהמלכודת של לחשוב שיש לך מה להפסיד. אתה כבר עירום. אין סיבה לא ללכת אחרי ליבך. אף אחד לא רוצה למות. אפילו אנשים שרוצים לעלות לגן עדן- לא רוצים למות בדרך לשם. ואף על פי כן, המוות הוא משהו שכולנו חולקים. אף לא אחד, אי פעם, התחמק מזה. וזה מה שצריך להיות, כי המוות הוא כנראה ההמצאה האדירה ביותר של החיים. הוא משנה חיים. הוא מפנה את הישן ופותח דרך לחדש. זמנכם קצוב, אז אל תבזבזו אותו בלחיות חיים של מישהו אחר. אל תילכדו בדוגמה, אל תחיו לפי תוצאות המחשבה של אנשים אחרים. אל תניחו לרעש של דעות האחרים להשתיק את הקול הפנימי שלכם, והכי חשוב, שיהיה לכם אומץ ללכת בעקבות הלב והאינטואיציה שלכם, הם, איכשהוא, כבר יודעים מה אתם באמת רוצים להיות. כל השאר, מישני״.

ואני מקפידה להקשיב לנאום מעורר ההשראה הזה כל כמה זמן, כי כל מילה פה מדויקת. וכשאני עושה את ההקבלה, אני חושבת על זה שהחיים הם כוננות אחת גדולה. בלי הקטע של להקפיץ לבית חולים, כמובן, אלא לעניין אלמנט חוסר הוודאות, שהוא אינהרנטי בשני המקומות. ופעמים רבות בחיים שלנו אנחנו מעדיפים לחיות בלי לחשוב שאולי זה היום האחרון שלנו. בלי לחשוב או לתכנן יותר מדי, בלי לזכור את העובדה הבלתי ניתנת להפנמה לעיתים, שכולנו עומדים למות. וזה עלול להביא לפספוס, לחוסר תכנון, להחמצה. ומהצד השני, לזכור כל יום ולחיות כל יום כאילו היה יומך האחרון, להיות בכוננות מתמדת, זה דבר מאוד מתיש. זה מחייב אותנו להיות עירניים כל הזמן, לחשוב על כל דבר, להיות מחושבים.

וכשהסתכלתי על היום הזה שלי שחציו התאפיין ברוגע חסר דאגות, וחציו בעירנות ובכובד ראש, הפנמתי שהתשובה לאיך צריך לחיות את החיים לא יכולה להסתכם בדרך פעולה אחת, ושכל דבר בא עם שני צדדים לפחות. שזה מזכיר לי את חלקו הראשון בשירו של יהודה עמיחי-

אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו

זמן לכל.

ואין לו עת שתהיה לו עת

לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.

אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,

באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק

באותן ידיים לזרוק אבנים

ובאותן ידיים לאסוף אותן,

לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.

וככה זה גם בתפיסתנו את החיים, את הכוננות שלנו בהם, שהיא שילוב של ללכת עם החלומות שלנו, אבל לחלום קצת בהקיץ. לדאוג ממה שיקרה היום, ובאותה נשימה לתכנן את החופשה הבאה. להשקיע באהובים שלנו, אבל לא לחנוק בדאגה וברדיפה מתמדת. לעשות את הטוב ביותר כלפי העולם, אבל לא לשכוח את הטוב שאנו צריכים לעשות לעצמנו. לחיות כל יום כאילו הוא האחרון, ולפנטז מצד שני, שאנחנו נישאר פה עם אוהבינו לנצח.

שבת שלום.