חיוך

יום חם של אוגוסט. בפגיה כאן חם יותר, האינקובטור פה שורף לי את הראש, אבל אין לי ברירה, הבטן הפתוחה של התינוקת מולי חייבת את הטמפרטורה הזו. היא רק נולדה, או למעשה יולדה בדחיפות. האמא לא הרגישה תנועות עובר, רצה עם האבא לבית חולים, ובאולטראסאונד הודגמה מצוקה עוברית, חשד לוולוולוס תוך רחמי- מצב חירום שבו המעי הדק של העוברית הסתובב על עצמו ומתחיל תהליך של נמק למעי שעלול להיות קטלני.

אני עושה חתך על הבטן, מחלצת החוצה לולאות מעי דק וישר רואה את הנמק. לשמחתי, לא נרחב, יש לה מספיק מעי לחיות ממנו. אנחנו מסיימים שעתיים של ניתוח, כורתים את המקטע החולה ויוצאים עם המון סיפוק בלב. לא יצא לי עדיין להכיר את האמא, אני הולכת לבניין של היולדות ומורידה את המסכה וקודם כל מחייכת, חיוך כזה גדול. רואה אמא לבנה מרוב חרדה, מחפשת תשובות בעיניים שלי. הכל בסדר, אני עונה לה. הכל טוב.. הקטנה תהיה בסדר גמור.

עברה חצי שנה, אני כוננת, נוסעת לבקר את הקטנה שגדלה כבר, תינוקת יפת תואר שרק לפני יומיים סגרו לה את הסטומה שעשינו כשנולדה כדי להגן על המעיים. לא ראיתי את האמא מלא זמן, אבל היא ישר מזהה אותי, רצה לעברי, עיניה מאירות. החיוך שלך, היא אומרת, זה מה שאני זוכרת מכל הימים הטרופים האלה, זה לא עוזב אותי. ואנחנו מתחבקות ותמונה למזכרת ואני נוסעת חזרה, עוצרת קצת להסתכל על הגלים, ולוקחת נשימה עמוקה.

"אנחנו אף פעם לא נדע את מידת הטוב שחיוך פשוט יכול לתת" – אמא תרזה.