איוב

כשכתבתי את הספר ״כבדו שערי עזה״ – אחד המשפטים החזקים ביותר שליוו אותי היה של ד״ר אפרת ברון הרלב, מנהלת בית החולים שלי. היא אמרה לי, יעל, ילדים אינם שייכים לאף מלחמה.

איך כתב חליל גובראן, נשמת ילדינו מסתופפת בבית המחר. שם לא נוכל לבוא אף לא בחלומותינו.

אני רוצה לספר לכם על בין הכתלים של בית החולים, המקום הכי בריא עלי אדמות.

אני רוצה לספר לכם על חיבוק חם אתמול לסבתא של זיאד המהמם שיש לו כבר שתי שיניים, שאני כבר יודעת בדיוק מתי היא חייבת הפסקת סיגריה.

אני רוצה לספר לכם על אמא של לייזר מבני ברק שהיו לה דמעות בעיניים כשראינו שההדמיה שלו היתה יותר טובה ממה שחשבנו.

בא לי להעביר לכם את הטעם של הבמבה מחברון שהילדים של מוסא אוכלים, ולתת לכם להריח את ריח הדיאתרמיה שחורכת ברקמות בחדר הניתוח של כל ילד ותינוק באשר הוא ומטרתה לרפא.

אִשָּׁה הָיְתָה בְּעזה, וּשְׁמָהּ אֱלָאא אֶל־נַג׳ָּאר;

וְהָיוּ לָהּ עֲשָׂרָה יְלָדִים.