תעביר את זה הלאה

״תעביר את זה הלאה״ היה סרט אמריקאי משנת 2000 שהתבסס על רומן מצליח של קתרין ריאן הייד. בסרט מסופר על ילד בשם טרוור שחי בפחד מאביו המתעלל שעזב אותו ואם אימו האלכוהוליסטית. כשהוא עולה לכיתה ו׳ הוא מקבל מהמורה משימה- לנסות ולמצוא דרך שתשנה את העולם. הוא קצת ספקן בהתחלה, אבל בסופו של דבר הוא הוגה רעיון לפיו אדם מחזיר טובה לא למי שקיבל אותה ממנו, אלא לשלושה אנשים אחרים- מוכרים או זרים. הסרט השפיע על אנשים רבים ברחבי העולם, ועמותות רבות קמו במטרה להעביר הלאה את הטוב. הרעיון שמאחורי הסרט והספר אינם חדשים. מקורם כבר בימים העתיקים שבהם אריסטו, קיקרו ואפלטון ניסו להגדיר את החשיבות של לעשות דבר מה גדול, כזה החורג מנדיבות רגילה של בין אדם לחברו. אחת מהפילוסופיות המקובלות בתחום מדברת על אלטרואיזם אפקטיבי- זה הרעיון שבו אנו משתדלים לעשות את הטוב ביותר האפשרי, אבל באופן אפקטיבי. כשאני תמיד מפנטזת שאני אזכה בלוטו בסכום גדול, אני יכולה להחליט, למשל, לתת חלק מן הסכום לכמה מהחברות שלי, אבל הרעיון שעומד מאחורי אלטרואיזם אפקטיבי זה להשקיע למשל במיזם לעניים, דרי רחוב, בית מחסה וכדומה- להיות הכי אפקטיבית שניתן בנתינה שלי, ועדיף שלכמה יותר אנשים.

להיות רופא זה לתרגל אלטרואיזם אפקטיבי בכל רגע בעבודה. לפעמים זה רק כמה מילים טובות ומרגיעות שאומרים לאמא בחרדה, כלומר לא תמיד מדובר במשהו שהוא חומרי, אבל הוא בהחלט חייב להיות בעל אפקט של השפעה על מהלך החיים של מי שלפנינו, באופן כזה שישפר אותו לאחר המפגש איתנו. כשלאורך החיים המקצועיים אתה פוגש אלפי ועשרות אלפי מטופלים, משהו בך, ברוב המקרים, מתעמעם. אתה נכנס לשגרה ולבנאליות, עובר בין כל מטופל כמו סרט נע, מחליק הוראות על המחשב מבלי להרים את המבט, שוכח לחייך לסבתא מודאגת של נכד מאושפז. כולנו מגיעים למקצוע הזה עם מידה מסוימת של אלטרואיזם- מי יותר ומי פחות, אבל הדרך פוצעת אותנו- לפעמים באופן בלתי הפיך.

ובדיוק חשבתי על כך שעברו עשרים שנים מהיום בו החלטתי לראשונה להיות רופאה. אני מנסה להפנים את האלטרואיזם הזה כחלק בלתי נפרד ממי שאני, ולא תמיד מצליחה כמו שהייתי רוצה, אבל פעם בכמה זמן יש רגע כזה שמזכיר לי את הסרט. לפני כמה זמן עמדתי לנתח נער חולה מאוד. נפשי נקשרה בנפשו- אין דרך אחרת לתאר את הרגע הזה, של הקשר שנוצר בין שנינו, ביני לבין לב של נער חרד העומד בפני ניתוח גדול ומפחיד. רגע לפני הניתוח כשדמעות עלו על פניו, נצנצו גם דמעות בעיניי. התפללתי בשבילו שאוכל לשפר את חייו. היום, מספר ימים לאחר הניתוח, הוא ביקש שאגיע לחדרו- המשפחה כולה חיכתה שם לבואי, האמא, האבא ואפילו הסבתא. הוא הביא לי בביישנות מתנה. עיניו אורו כשליטפתי את שיערו. עיניי דמעו כשיצאתי מהחדר. עברה בי המחשבה, שלא אני זו ש״העברתי את זה הלאה״, את האלטרואיזם שלי, כמו בסרט, אלא ההיפך. שהוא זה שהעביר אותי שיעור באהבת האדם...