היום בבוקר קמתי מוקדם, מין נסיון שלי לממש את ״מועדון חמש בבוקר״ שנמתח טיפה לחמש וחצי בבוקר, אבל עם עיון בספר של טל בן שחר, ״לבחור באושר״. אז יש שם תזכורת על הסרט תעביר את זה הלאה, על הרעיון שבכל יום אנחנו מתחייבים לעשות שלושה מעשים טובים לאנשים שונים.
אז החלטתי לחזור לזה, ונזכרתי שבעצם יותר ממה שזה עושה לאחרים טוב, זה עושה לנו טוב, כמו לפני שנתיים, באוגוסט האחרון.
זו שוב היתה תורנות שישי. יש משהו בתורנויות שישי שהוא אחר. בבית החולים מדליקים נרות של שבת, יש שקט כזה מסביב, אין את אוירת החול של שאר ימות השבוע. גם המיון מתיישהו נהיה שקט כזה למרות שהוא תמיד צופן בחובו הפתעות וזה מה שהופך את העבודה הזו לכל כך לא צפויה ואותי לקצת אגיטטיבית. אני והסטאזרית שהיא התורנית שאיתי, מתרוצצות בכל הבניין, קצת טראומה, קצת לפגים, הרבה מיון ומחלקה.
בבוקר אני בודקת את כל הילדים שמאושפזים ומכינה מכתבי שחרור. אחד מהם הוא ילד בן 8 וקצת, פליט מאריתריאה. חמוד וקטן ויפה תואר. הוא הגיע בתורנות לפני יומיים עם כאבי בטן, וסבל מאוד. האמא לא יכלה להגיע כי היא שמרה על שני האחים הקטנים, אז דוד שלו שמר עליו. את האבא אי אפשר היה להשיג. באולטראסאונד גילינו דלקת בתוספתן וניסינו להשיג את האבא אבל ללא הועיל, הוא ממזמן לא בקשר עם הילדים והאמא לא מבינה כמעט מילה ממה שאני מנסה להסביר לה על הניתוח. אנחנו מתייעצים עם היועצת המשפטית של בית החולים ומביאים מתורגמן וחותמים גם שלושה רופאים על טופס הסכמה מיוחד, שיהיה. אני מנתחת אותו, מוצאת תוספתן שמן ומודלק ומסיימת את הניתוח מהר יחסית. היום בבוקר הוא אחרי הניתוח, קצת כאוב, אבל לא באופן יוצא דופן. אני מכינה מכתב שחרור, מנסה להסביר בחצי שפת סימנים וחצי תנועות ידיים מה לעשות בבית, מתי לבוא לביקורת וכאלה.
בערב הוא משוחרר במחלקה ואני בינתיים מזמינה לי סושי ממשלוח ליד, אחרי שכל היום לא הספקתי לאכול בצורה נורמלית. אני יושבת לי בחום המהביל של אוגוסט מחוץ לבניין, למרות שחשוך ויש אורות קרירים של ניאון מהרחוב יש עננה כזו של לחות חמה שעוטפת אותי ואת המדים ועושה לי אדים על המשקפיים, כשאני בינתיים מתה מרעב ולא מבינה למה השליח מאחר להגיע. בזווית העין אני רואה את הקטנציק שלי מאריתריאה, יושב על כסא גלגלים ומחכה למונית. הדוד והאמא מנסים בכל הכוח לתפוס מוניות ברחוב הראשי ממולי, אבל אני לא רואה אף אחד שעוצר להם למרות שהם צריכים להגיע כמה רחובות ליד. אני ניגשת אליהם, ומבינה שהם מחכים שם לפחות חצי שעה, ככה ביום שישי בשמונה בערב בחושך, ואז אני פותחת את האפליקציה של גט טקסי ומזמינה להם מונית ונותנת את פרטי כרטיס האשראי שלי והם נכנסים למונית ומחייכים אליי ולוחצים לי את היד.
אני עולה למחלקה כשהרגליים שלי כבר עייפות מכל היום הזה, שעדיין לא נגמר, והסושי שכבר התקשקש לו בשקית מכל הזמן שחיכיתי שם למטה למונית, ואני נכנסת למחשב ומתוך סקרנות ככה קוראת שוב על האמא האריתראית הזו, שחיכתה לה עכשיו עם הבן שלה כמעט שעה עד שיבואו לקחת אותם הביתה. ובדוח של העובדת הסוציאלית היא מציינת שהאמא עלתה לפני כמה שנים מאריתריאה עם שלושת ילדיה, האבא לא בתמונה, והיא שוהה במקלט מיוחד לצורך הגנה בגלל שפגעו בה בעבירות של סחר בנשים.
ואני קוראת את זה תוך כדי שאני אוכלת ככה בידיים את הסושי כי אני מתה מרעב, ומתחילות לזלוג לי דמעות על החיים האלה וכמה שהם לא הוגנים לפעמים, וכמה שהם קשים ושחורים ומהבילים כמו הגיהנום של האוגוסט הזה. והמליחות של הדמעות מתערבבת לי עם הטעם של האוכל ועם התחושה הטובה הקטנה הזו בלב כשאני מקבלת אישור קבלת תשלום על המונית ושהם הגיעו למקלט, לבית שלהם, בשלום.
Comments