תסמונת המתחזה

שמענו עליך. אנחנו רוצים שאת תנתחי את הבן שלנו.

השעה שתיים בלילה, אני באמצע תורנות קצת מוטרפת. שני ניתוחים מאחוריי, אני כבר עייפה ובא לי לישון. לפניי עומד ילד בן שתים עשרה, הגיע בגלל כאבים במפשעה, לא ברור אם זה בקע כלוא או לא- הילד נראה לי נינוח מדי, ואני מאמינה שאין שום דבר דחוף ללילה. מסוג ההחלטות האלו שדורש נסיון של כמה שנים, שטעות יכולה לעלות, מעבר לביקורת חריפה בישיבת בוקר, בתחלואה של מטופל. אבל בכל זאת, כבר יש קצת נסיון, והוא אמנם מונח על מצע של עייפות אבל הוא שם. ואז הם שואלים אותי, ההורים, כשאנחנו ככה צועדים בחשיכה לעבר בניין האשפוז חזרה מהבדיקה, אם מחר אני נשארת, כי הם רוצים שאם צריך ניתוח, שאני אנתח.

אני חוזרת אחורה כמעט שמונה שנים.

תחילת הסטאז׳ בשיבא, אני במסלול סטאז׳ ישיר בכירורגיה, עומדת באמצע המסדרון עם אימרי מול מטופל מבוגר, המחלקה רותחת ממשימות, זה אמצע היום והמסדרון מלא בבלגן של עבודה. יש לי תג שרשום עליו סטאז׳רית לרפואה, אני עם מדים שנופלים עליי בשתי מידות ונראית כמו סחבה מהלכת. הבת של המטופל מסתכלת עליי במבט קצת עוין, ואומרת לי- ״מה את סטאז׳רית? את מתמחה? את מתמחה על אבא שלי?״ ואני ואימרי מתבוננים בה נבוכים, היא כועסת על זמן שמתארך ואבא חולה וכאוב מדי, ואנחנו לא מספיק טובים בשבילה כרגע, אנחנו הזוטרים, התחתית, אלו שאסור לסמוך עליהם, הצעירים שעושים טעויות. אני ואימרי לקחנו מאז את ה״את מתמחה על אבא שלי״ והפכנו את המשפט הזה לאייקוני, בכל פעם כשרצינו לשחרר קצת הומור שחור באמצע התמחות מעיקה ושוחקת. זו היתה הדרך שלנו להתמודד.

מי ידע שיגיע יום כזה, שיגיע רגע חמקמק, שפתאום אני לא בקבוצה הזו, שאני במגרש של הגדולים. אני גם לא זוכרת מתי זה התחיל בדיוק, אבל זה הגיע בלי הזמנה, בלי שאמרתי שאני כבר מומחית, ממש לא. אולי זה בגלל המבט המרגיע שיש לי כבר מול מטופלים. בחיוך שמשדר שאני מבינה מה הבעיה, שזו לא הפעם הראשונה שאני רואה את הפתולוגיה, שאני מכילה את מי שמולי לא כי נולדתי אמפטית, אלא כי יצא לי להכיל כבר מצבים דומים. וזה קורה לאחרונה בכל מקום, והאמת שזה מרגש ממש- במרפאות, כששואלים אם אני זו שאהיה בניתוח, או באונקולוגית, כששמעו עליי ואולי אני זו שאנתח או אוציא את הפורט בסיום הטיפול

ובמיון. כן, את דרזניק? שמענו שאת כאן ואנחנו שמחים לפגוש אותך. ואני, מי אני. מתגנבת לי מדי פעם תחושה של מתחזה ללב, זו התסמונת הידועה של תסמונת המתחזה, שעוד רגע ויגלו ש- ״מה, את מתמחה? את מתמחה על אבא שלי?״