רקמה אנושית

״תוכלי לבוא לתפור את הילד מהתאונת דרכים,״ מתקשרת אליי חברה מטיפול נמרץ בשתיים בלילה במהלך התורנות. כבר הלכתי לישון, היה יום מעייף. שלושה אפנדיציטים, תאונות, ניתוח לכריתת גידול בבוקר, הרניות, ביקור, מיון ויעוצים.

הלכתי ברגליים עייפות וכושלות לטיפול נמרץ, חום מטורף בחוץ אבל תמיד קר לי בשעות האלו. העייפות כאילו מורידה כמה מעלות ממה שקורה בחוץ. אני נמנעת מלראות את המשפחה שמחכה מחוץ לטיפול נמרץ, הולכת בדרכים צדדיות.

הלחי של הילד עם חתך עמוק מדמם. הוא בן עשר, נפצע בתאונת דרכים כמה שעות קודם לכן, הגיע לבית חולים אחר עם פגיעת ראש אנושה ורושם למוות מוחי. בוצעה העברה לבית החולים שלנו- שמעתי על ההעברה כשהיינו בחדר ניתוח על מקרה אחר, וכשבאתי בשתיים בלילה לתפור לו את הלחי חשבתי כמה מחשבות, שם בחושך.

חשבתי על כמה אני עייפה.

חשבתי על הילדים שמחכים רק קומה אחת מעל ללב חדש, כמו הלב של הילד הזה.

חשבתי על זה שאני לא רוצה להסתכל באמת בפנים שלו, למרות שהרופאים בטיפול נמרץ בדקו בדיוק תגובת אישונים- שלא הגיבו.

חשבתי שלמרות שאני תופרת ככה באמצע הלילה ובתנאים לא מושלמים אני בכל זאת רוצה שהצלקת תצא הכי סביר שיש.

וחשבתי על זה שאני לא רוצה לחשוב, בינתיים, על הדברים האחרים.

וחזרתי לישון, ומסרנו מחלקה והלכתי לאוטו עייפה אך מרוצה שהתורנות הסתיימה. והלכתי עם ניצני להסתובב, וראינו גם אחר כך טלוויזיה ודיברנו על המחאה ועל ההפיכה וגם על הסרט החדש שהיא הולכת לראות עם חברות. ואז באתי לעבודה והייתי במרפאות, וטיפלתי בילדים והחתמתי לניתוחים, והמשכתי לא לחשוב על הדברים האחרים, ורק מרחוק, ראיתי כל הזמן את המשפחה של הילד הזה, עם המבט של העצב הכי גדול שיש, רגע לפני שקבעו מוות מוחי במבואה שמול טיפול נמרץ.

ועדיין, עדיין לא רציתי לחשוב.

בדרך הביתה, שמעתי את חוה אלברשטין, ככה במקרה. כאילו מישהו בספוטיפיי שלי הרגיש שהגיע הזמן להפסיק להדחיק.

כשאמות, משהו ממני,

ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי,

ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

ואם אחד מאיתנו

הולך מעימנו

משהו מת בנו-

ומשהו, נשאר איתו.

ואז זולגת דמעה, ועוד דמעה. ואני מבינה שלא באמת משהו מת בלב שלי, כשלא רציתי לחשוב. זה כי משהו ממני נשאר שם איתו, בשתיים בלילה בטיפול נמרץ, עם הילד הזה.