צחוק הגורל

אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה, צחוק הגורל. הוא תמיד בא בקונוטציה קשה- אפילו טרגדיה, כשאיזו ישות למעלה מסתכלת עלינו, על הנסיונות שלנו לתכנן תוכניות בעולם שיש בו רק שני דברים וודאיים- הלידה והמוות- וצוחקת, כי משהו לא מצליח, כי משהו מתפקשש כשהכל נראה מושלם, ואז נשאלת השאלה למה הגורל צוחק ככה עלינו, ברגעים האלו. האם כדי להזכיר לנו, כמו בסרט דלתות מסתובבות, שאנחנו לא יכולים לזרוק קוביות כמו אלוהים ולצפות לנצח במשחק?

בעולם הזה שאני חיה בו כרופאה, אני חווה מהצד את הסיפורים האלו שהם תמיד יותר חזקים מכל דמיון. הסבתא שהלכה לשמור על הנכד שלה דווקא ביום שבו היא לא היתה אמורה לשמור עליו- ונדרסה בדרך. נסיעה משפחתית סוף סוף לחו״ל אחרי שנתיים של קורונה ופתאום אבחנה של אפנדציט לבן הקטן, שעתיים לפני הנסיעה לשדה התעופה.

רגעים כאלו שאתה כרופא יכול רק למלמל מהצד כל מיני קלישאות, ובעיקר להשתאות על חוסר היכולת שלנו לתכנן כלום. אפשר לנסות לתכנן, זה אפילו רצוי, אבל המרחק בין נסיון התכנון למה שקורה בפועל- הוא שמיים וארץ. לפעמים, כשאני מגיעה לתורנות, אני כותבת לי על דף למשל כל מיני משימות שאני רוצה לנסות להספיק בתורנות. בפעם האחרונה כשהגעתי לתורנות רשמתי דף מלא משימות כאלו לשבת שקטה של תורנות- אני אקרא ספר, ועיתון, אשקיע במחקר ואשלים דברים. בפועל התרוצצתי בין ילדים חולים, ניתוחים ומלא יעוצים. ומאז את הנסיון שלי לתכנן, בעולם ללא וודאות- הקפאתי קצת.

לפני למעלה מחצי שנה תמרי שלי התגייסה. היא החליטה שהיא רוצה ללכת להכי קרבי שיש- חי״ר גבולות, קצת ניסינו אז לקרוא במה מדובר, ובעיקר פחדנו פחד מוות. הלב שלי שקע לתהומות שרק אמא, במדינת ישראל, לחייל או חיילת קרביים- יכול לשקוע. הדיסוננס הזה בין לרצות להיות שם בשבילה- להעריץ אותה על מסע הכומתה, על הנחישות, על הבגרות- לבין למות מפחד מהמשמעות הזו, שהבת שלי בחרה במסלול מסכן חיים- היה בלתי ניתן להתרה.

ולפני כמה חודשים, במהלך הטירונות, הודיעו לה שהיא תהיה בגדוד פנתר- גדוד חדש לגמרי, שאמור לשמור על קו קלקיליה וטול כרם. בדיוק הייתי תורנית, והיא התקשרה מהטירונות, בוכה, לא נושמת. צעקתי בטלפון בהסטריה, לא הייתי מוכנה לתרחיש הזה. קיווינו שהיא תהיה בגבול מצרים, התקווה הכי גדולה היתה גדוד כמו ברדלס- כמו הבנות שהיא היתה איתן במכינה. היא גם ביקשה מכל מי שאפשר, בכל דרג פיקודי- לנסות ולעבור גדוד. עשינו שיחות בבית, והתכוננו יחד איתה לשיחה עם המג״ד, והחזקנו יחד אצבעות. אבל לשווא. תמרי נשארה בפנתר, אני נשארתי עם פחדים שקשה מדי להכיל אותם, רק התפללתי עמוק בלב שיגיע הרגע ובו הצבא הזה יגמר.

אתמול היינו בבית, היתה שבת כזו שמשית, רגע לפני שהיא מתחילה את ההכנה לקורס מכ״ים. זה היה לאחר שבוע של רגילה שבו נשמתי את הבת הבכורה שלי, נשמתי ועטפתי וחיבקתי וצחקתי ואהבתי. ובישלתי לה את האוכל שהיא אוהבת וכיבסתי את המדים ושמעתי את הסיפורים, ואז פתאום ראיתי בחדשות את ההודעה הנוראית הזו, על ליה מגדוד ברדלס, שהחלה יחד עם תמרי את הטירונות, שהיתה איתה יחד בבסיס, שהיתה אמורה לצאת איתה היום להכנה לקורס מכ״ים. שכמו תמרי שלי, העלתה סרטונים מצחיקים לטיקטוק, ותמונות מגניבות עם מדים, ובטח גם יצאה לאותן המסיבות והיתה גאה בכומתה ובמדים ובנשק.

ומאתמול אני רק חושבת, שזו היתה יכולה להיות הבת שלי. שבשכנוע קצת יותר עמוק של המפקדים שלה, תמרי היתה מצליחה לעבור לגדוד ברדלס, ולהיות אתמול שם, באירוע הזה. זה כל מה שעובר לי בראש. ואני לא מכירה את אמא של ליה ז״ל, אני רק רוצה לחבק אותה בשביל כל החיים מעתה ועד אילך, ולהגיד לה שמאתמול משהו קצת מת גם בי, כמו בשיר של חוה אלברשטיין. כשתמות, משהו ממני, ימות בך.

לזכרה של ליה בן נון ז״ל. ואין איך לנחם.