פתיחת חזה

אנחנו יושבים כל המשפחה מול החנוכיה ומדליקים נרות, יש אוירה כזו של החג האהוב עליי, ואז ווטסאפ, חבר טוב שלי שכעת עושה תורנות מספר על תאונת דרכים קשה שהיתה מעורבת בה ילדה קטנה שהגיעה במצב אנוש לבית החולים. אני יודעת מה עובר עליו, כולנו בווטסאפ הקבוצתי שלנו מנסים לתפקד כחצי פסיכולוגים ברגע שהוא מתפרק לנו לחתיכות. אבל אני יודעת ששום דבר לא יעזור עכשיו. לפעמים פשוט אין מה להגיד. וזה מחזיר אותי לפתיחת החזה הראשונה שלי.

בדיוק סיימנו לנתח אפנדיקס והביפר צלצל, זו היתה בת אל האחות האחראית במיון. ״יש העברה של ילד בן 14 , תאונת דרכים קשה מונשם מורדם פגיעת חזה עם דימום בלב, עבר ניתוח דחוף בבית חולים אחר ועכשיו מועבר אלינו. תגיעו״. אני ואביעד ממהרים לחדר 4. אני רואה בני משפחה של הילד נמצאים במבואה של המיון, יש שם אולי שלושים איש, אני משפילה את המבט ומנסה לא לראות את העיניים שלהם שיוצאות מהחורים מרוב דאגה. בחדר הלם ארבע מגיע צוות טיפול נמרץ של מגן דוד אדום, מספרים לי ולאביעד על ילד בן 14 שנסע באופניים ורכב פגע בו, הגיע מעורפל הכרה לבית חולים אחר, עבר פתיחת חזה דחופה שם עם קרע בעליה הימנית של הלב שנתפר.

בגלל חשד לפגיעה באבי העורקים נוצר קשר איתנו כדי להעביר את הילד כמה שיותר מהר לניתוח אצלנו, אז מצבו יוצב באופן יחסי, הוא קיבל כמות מטורפת של מוצרי דם, והגיע. על המיטה מולי שוכב נער צעיר, עם דם בחלל הפה היכן שצינור ההנשמה, חתך על בית החזה סגור עם סיכות. לחצי הדם שלו בשלב הזה מתחילים לרדת. לא ברורה לנו מידת הפגיעה כי בהדמיות שעבר לא רואים איזה דימום משמעותי באבי העורקים, ואנחנו חושבים שהוא פשוט מתחיל להישאב למשולש המוות של הטראומה. זה שילוב קטלני שבו חולי טראומה קשים מדממים בכמות מסחרית, כתוצאה מכך פחות חמצן מגיע לרקמות ונגרמת היפותרמיה, ההיפותרמיה עצמה גורמת לעצירה של תפקוד מערכות הקרישה בגוף ולא נוצרים קרישי דם, ואז המטופל מדמם יותר, וחוזר חלילה. כשלחצי הדם יורדים לנו מול העיניים תוך שתי דקות ל60 סיסטולי אנחנו מבינים שהמטופל נגמר לנו מול העיניים, ומתחילים להריץ לו דם.

אני מתקשרת לבנק הדם ומוציאה הוראה לנוהל דמם מסיבי, אחיות ואחים ומנהלי טיפול נמרץ כולל כונן הטראומה שלנו מגיעים לחדר, ומנות דם מוזרמות אחת אחרי השניה, יחד עם ביקרבונט, נוראדרנלין ותרופות אחרות. בינתיים מעדכנים אותנו שלפי מעבר על ההדמיה יש חשד לדימום פעיל מאבי העורקים וזה משהו לחדר ניתוח ועכשיו. אנחנו מתכוננים לקראת העברת המטופל לחדר ניתוח. רגע לפני ההעברה אני שמה יד על הדופק ופתאום לא מרגישה דופק. אני מעדכנת את בכיר המיון שאיתי והוא שם מתמר של אולטראסאונד על הלב והלב לא פועם. אני רואה בזווית העין מישהי מהמשפחה מציצה דרך הוילון לחדר הלם ומתפללת שהיא לא קוראת שפתיים ולא מבינה מה אני אומרת. המשמעות עכשיו ברורה- צריך להתחיל עיסויים, המטופל למעשה מת. אני והמתמחה בניתוחי לב לוקחים מספריים ומבצעים חתך מהיר ואלים איפה שנפתח בית החזה כמה שעות קודם לכן. פרץ של דם בהיר וחמים עוטף את הידיים שלי שעטופות בכפפות, ואני מתחילה לבצע עיסוי לב פתוח. תופסת את הלב בשתי הידיים שלי ולוחצת ומשחררת ולוחצת ומשחררת.

אני והמתמחה בניתוחי לב מחליפים בינינו עיסויים, תופסים את המיטה ויחד עם אביעד וחמישה רופאים ואחיות רצים לחדר ניתוח. אנשים בחדר מיון מסתכלים עלינו וזו סצינה שיותר חזקה מכל דרמת בית חולים. אנחנו טסים במהירות שיא, הידיים שלנו נוטפות דם ונמצאות עמוק בבית החזה של המטופל שלנו. המשפחה רצה אחרינו ואנחנו נבלעים בחדר ניתוח שמתמלא ישר במרדים בכיר ובאחיות. עכשיו, באופן כללי, חדר ניתוח זה קודש קודשים. נכנסים אליו בשיער אסוף, עם חלוקים סטריליים, עם כפפות סטריליות, עם כובעים לשיער. לא הפעם. ואף אחד לא אומר לנו כלום. השעון שלי כמעט כולו נמצא עכשיו בתוך הלב של המטופל. התג שלי מלא בדם שהשפריץ ממקודם. הלב קר ולא פועם. אנחנו מנסים ולא מפסיקים. אני מתפללת פתאום שהלב יתחיל להתכווץ מעצמו, אבל המנתח לב הבכיר שכבר נמצא בחדר לא מצליח לזהות מאיפה הדימום הזה מגיע- זה ככל נראה עמוק בתוך אבי העורקים של החזה והילד כבר למעשה מת חצי שעה. מתיישהו המרדים הבכיר עוצר אותנו. יש לו זקן אפרפר כזה ועיניים טובות כמו של סנטה קלאוס, והוא המרדים הכי מנוסה שיצא לי להכיר. הוא למעשה המרדים שאם הייתי צריכה לעשות איתו ניתוח כזה, הוא היה הראשון שבו הייתי בוחרת. רבותיי, הוא אומר בשקט, אני חושב שצריך להפסיק. מנתח הלב הבכיר עוצר ומסתכל עלי ועל המתמחה שלו. אנחנו מסתכלים על הלב של המטופל, האישונים שלו מורחבים ובחדר יש אוירה של מוות.

אני יוצאת מהחדר ושוטפת את הידיים הרבה הרבה במים וסבון. אביעד שעמד כל הזמן ליד צריך לבשר למשפחה ולצאת החוצה, כי אנחנו, הכירורגים הכלליים, אחראים על כל מקרי הטראומה ואני רואה את הכתפיים שלו ככה שחוחות מכובד המשא הבלתי נסבל הזה ואת העיניים שלו שמנסות לא לפגוש בעיניים שלי. כשכל התורנות הזו נגמרת סוף סוף אני חוזרת הביתה ומתחבקת עם הילדות שלי ואני מלטפת את הפנים הקטנות שלהן ועוטפת אותן עם הידיים שלי, שקצת לפני כמה שעות עטפו את הלב המת של הילד, והן שואלות אותי אמא, איך היה בעבודה היום. ובפעם הראשונה אני לא עונה.