גב החרק הזעיר נצץ בשמש. מחושיו הקטנים התחככו זה בזה, כמו שיערות קטנות שהמשיכו מבנה מוארך, קטן ושחור צהבהב, על עלה ירוק. אריק הסתכל עליו ומצמץ קצת, אור השמש היה מסנוור. ״אני די בטוח שזה חיפושית קרב,״ הוא המהם לעצמו, ״סוף סוף יש לי משהו ממשפחת הקנתרידות״.
הוא אחז בעדינות את העלה לתוך הצנצנת שאחז בידו, והחרק הקטן מצא את מקומו נעול בצנצנת.
הדרך לא היתה ארוכה מדי. המשעול של הפרדס היה מפותל אך קצר, והגדר האדומה שעטפה את הבתיםהחיצוניים בהקה באור השמש מרחוק. אריק עצר לרגע ושתה מים קרים מהבקבוק שהביא עימו- ואז הרטיב מעט את הכובע ושם אותו על הראש. אגלי מים צוננים שטפו את לחייו וריעננו אותו.
הוא ניסה למצוא לעצמו תעסוקה בימים שלפני תחילת בית הספר. הימים היו חמים, הדשא בחלקו צהבהב, מתייבש בקצוות. הוא מיהר הביתה, זו שעת צהריים. הוא הניח את הצנצנת בדלפק ליד הכניסה, שטף את ידיו בזריזות בשירותי האורחים, וניגש למקפיא. ערימות של שניצלים קפואים היו עמוסים בקופסת פלסטיק בצד, והוא לקח לו אחד והפשיר.
אתמול הוא נפגש עם מיה מאוחר בערב, והוא עדיין היה עייף למרות שישן עד כמעט הצהריים. היא סיפרה לו על הראיון- היא היתה המועמדת האחרונה שהתראיינה מכל מי שהכירו, והוא שמח שהוא הצליח לתת לה טיפים טובים לשיחה. הם התאמנו שניהם על מה לומר בשלב הזה של לספר על היחודיות- של הקוואליטי- של כל אחד מהם. אצלו זה היה פשוט יחסית, הזיכרון הצילומי שלו היה אחת התכונות שבלטו אצלו כבר בגן. מיה, לעומת זאת, עברה עם עצמה תהליך ארוך בשנים האחרונות- עד שהיא הצליחה לקרוא ליכולות שלה בשם. הוא לא שכח איך היא זיהתה כל כך מהר שהוא מעד במשחק כדורגל- הוא התאמץ ללכת כרגיל, כאילו כלום, אבל היא הסתכלה עליו וישר ידעה. ״זו הזווית שאתה הולך, אתה אף פעם לא הולך ככה,״ היא קבעה, כבר אז, בכיתה ו׳.
הם שניהם קיוו להתקבל לבית הספר לרפואה. הוא לא ידע אפילו למה בדיוק הוא כל כך רוצה את זה- העתיד לא היה מזהיר כלל וכלל. שמועות על מחסור אדיר באנשי צוות רפואיים- בעיקר בצפון- העידו על כך שצפוי להם הליך הכשרה מהיר ככל האפשר, ועבודת פרך לכשיסתיים פרק ההכשרה. הוא בעיקר ידע שהוא רוצה להמשיך להיות עם מיה, המחשבה על כך שכל אחד מהם ילך למקום אחר היתה בלתי נסבלת עבורו. הוא חיכה לשוחח עימה אחר הצהריים.
המחבת היתה מוכנה- מחוממת מספיק. הוא הניח שניצל אחד והקשיב לפצפוצים שעלו כשהשמן פגש בפירורי הלחם שהפשירו.
החיפושית הקטנה שלכד בתוך הצנצנת נחה קצת, מחכה לגזר דינה. הוא עמד לצד המחבת, מחכה לטיגון המוזהב.
והוא חשב על מייק.
מייק, אחיו הגדול, היה צריך לחזור עוד שבועיים, הוא ספר את הימים. הבית היה ריק בלעדיו, במיוחד כשהוריו חזרו בערב כל יום, כשהימים החמים נמתחו עד לעייפה, שעות השמש הארוכות מאריכות את היום עוד ועוד. הם חלקו חדר עד לפני ארבע שנים- את עליית הגג הגדולה. ומאז שמייק החל את הלימודים עליית הגג היתה ברובה ריקה, חסרה את הרגע המשותף של שניהם כאחים.
הוא ניסה להזכיר לעצמו שהוא לא בחר במסלול הזה בגלל אחיו הגדול שכבר השלים את ההכשרה, אבל זה לא היה מדוייק.
זה לא היה מדוייק כי ביום שבו מייק חזר בשנה הראשונה ללימודים, לפני ארבע שנים בדיוק, וסיפר- תוך כדי ארוחת הערב, על הנתיחה הראשונה שלאחר המוות, וההורים שלו הקשיבו בעניין אך גם קצת בחשש מעורב בגועל, הוא, אריק, לא הצליח להתרכז באוכל מרוב שהיה מרותק. אחרי הסיפור על הנתיחה הראשונהבחדר הגופות הגיע הסיפור על ההחייאה הראשונה, והעירוי הראשון, ומייק כבר הפך, יחד עם חבריו לתוכנית ההכשרה הראשונית- לחלק מגילדה עוצמתית- גילדת הרופאים הצעירים ביותר- ההבטחה לעתיד של עולם שעמד להתפרק. והוא כמעט לא היה בבית.
״אז.. סיימת להשלים את קובץ החרקים שלך כבר?״ מייק שאל אותו באחת מהשיחות האחרונות שהיו להם. אריק צחק. לשניהם היה זיכרון צילומי- מייק קרא ספרים וזכר את כל המידע בעל פה תוך פעם אחת, אריק התבונן בתרשימים, ציורים ותמונות- וזכר לפרטי פרטים. זה היה כישרון מולד שהקל עליהם בלימודים באופן פנומנלי, כישרון שגרם לאחרים להשתאות, עד כדי חוסר אמון. כשאחרים בכיתה נאבקו בספרי הסטוריה ובשינון עובדות, אריק רפרף על הספר וסגר אותו לאחר קריאה אחת בלבד. והחיפושית הזו שלכד עכשיו- ובכן, הוא בטוח, כמעט בטוח, שהיא חיפושית קרב- הספיק לו לראות תמונה אחת בספרון האנטמולוגיה כדי להשתכנע בכך.
השניצל היה חם מדי. למרות הרעב שאחז בו הוא חיכה מעט, נשף על המזלג, וקירב את הביס הראשון אל פיו, בזהירות.
עוד שבועיים, כשמייק יחזור לחופשה מהצפון, הוא- אריק- בדיוק יתחיל את הלימודים. או שלא. חשש גדול קינן בו- מה אם לא יתקבל? הוא הרגיש שהראיון היה טוב, כלומר- עד כמה שניתן להרגיש בכך. הם היו ילדים בני 14, הוא ניסה לחשוב עם עצמו בבגרות מסויימת- זה לא שמישהו הכין אותם לרגעים האלו. הוא רק... הרגיש. הרגיש שזה מי שהם מחפשים. צינה אחזה בו כל פעם שדמיין תשובה שלילית- הוא לא רצה ללכת לבתי הספר המקצועיים האחרים כמו דין ויהושוע ואמה – השכנה שלו, ובטח לא בבית הספר לגיימינג, סייבר ובינה מלאכותית (גס״ב)- למרות שידע שיש לו את מה שדרוש כדי להצליח. הביקוש לבתי הספר המקצועיים ולגס״בהיה פי כמה יותר גבוה מהביקוש לאםאסטי, אבל זה לא עניין אותו. הוא פשוט רצה להיות רופא. ולגרום למייק, אחיו הגדול, להיות גאה בו. ו.. להיות עם מיה.
הטלפון צלצל. הוא הסתכל על הצג- המספר לא היה מזוהה, והוא בלע את הביס האחרון של השניצל, עיכל במהירות, וענה.
״הי, זה אריק לינדנר?״ שאל הקול הנעים מעבר לקו.
ליבו הלם במהירות. כנראה שכבר יש תשובות רשמיות.
״כן, זה אני,״ הוא ענה.
״ברכותיי, זאת אנט, מזכירת הפקולטה. רצינו לעדכן אותך שהתקבלת לאםאסטי. תגיע בבקשה למפגש הכנה ביום ראשון הבא, בשעה 9 בבוקר, לאולם שלזינגר בפקולטה עצמה״.
Comments