פרק א

פרק ראשון

התמונה הראשונה שעלתה במוחה, בדיוק כשישבה מול הפסיכולוגית שבחנה אותה בעיון, בחדר הקטן ההוא, היתה המראה של הבטן התפוחה של סבתא שלה. זה היה לפני שלוש שנים- סבתא היתה מגיעה לבקר אותם כל שבוע, ומיה ידעה שמשהו לא טוב קורה כבר תקופה. סבתא היתה תמיד אנרגטית ומלאת עוצמה- הקפידה תמיד לא לנוח לרגע כשהגיעה לשמור עליה ועל אחותה הקטנה, זואי. ״מיה, תכניסי את הבגדים שלך מהסלון לחדר, ואחר כך תבואי לעזור לי לחתוך ירקות לסלט,״ היא היתה צועקת מרחוק, עסוקה בלשטוף כלים ולכבס ולקפל ובטח לעשות עוד מליון משימות בשלוש השעות שבהן היא הגיעה לבית שלהם וצחצחה אותו כאילו היא הפיה הטובה של סינדרלה. יום אחד בחורף, כשהסתכלה על אמא שלה מהחלון רצה ללא מטריה מהאוטו ועוזרת לסבתא לצאת החוצה- אחרי שבועיים שסבתא לא הגיעה אליהם, היא הבינה במעומעם שמשהו השתנה.

״לסבתא יש סרטן,״ מסרה לה אמא שלה, עיניה נפוחות מדמעות. זואי שיחקה בסלון- היא היתה קטנה מדי לשיחות כאלו, רק שמחה שסבתא הגיעה סוף סוף וישבה לידה בסלון, קוראת עיתון. למיה היו המון שאלות. היא היתה רק בת עשר, אבל כבר אז היא הרגישה שמכל תוכניות המקצועות בתיכון, היא תלך לרפואה. גם ההורים שלה הרגישו את זה- הבית היה מלא בערכות רופא ומשחקי רפואה, והם לא חסכו ממנה מידע מקצועי, גם כשזה היה קשה לעיכול. ״זה סרטן מפושט, כלומר אין יכולת לנתח אותה,״ אמרה לה אמא שלה, ובזווית העין הציצה על סבתא רחל שישבה רחוק בסלון. ״אי אפשר להציל את סבתא?״ שאלה מיה. היא הרגישה את העיניים מתלחלחות, זיכרון של סבתא שלה, של זואיושלה רק מלפני שבועיים התמלא בלב של מיה- איך הכינה אמבטיה לשתיהן ושרה איתן יחד את השיר שהיתה שרה לאמא שלה לפני השינה, שיר על הרים אדומים. כבר אז היא שמה לב שסבתא חלשה קצת- היא לא הרימה את זואי על הידיים בדרך חזרה מהאמבטיה לחדר, למשל. ההליכה שלה היתה טיפה כפופה- זה היה באופן עדין מאוד, אבל מיה שמה לב לזה, ולחיוורון קל בפנים.

תוך זמן קצר סבתא עברה לגור איתם, בחדר הפנוי הראשון שליד המסדרון, זה שהיה תמיד המשרד המאולתר של אבא. המחשב והניירות והרהיטים הקודמים הוצאו החוצה, והם הביאו מיטה וספה קטנה ליד, וסבתא היתה, סוף סוף, כל יום איתם. לא הרבה זמן לאחר מכן הגיעו הרופאים והאחיות באופן קבוע, אם בהתחלה זה היה אחת לשבוע לאיזון כאב, ואז פעמיים בשבוע, הרי שדי מהר זה הפך להיות אחת ליום או יומיים.

הפסיכולוגית כחכחה בגרונה, מעט בחוסר סבלנות. מיה החזירה את מבטה אליה, נבוכה. ״עמדת לספר לי למה בחרת ב- MST, למה את רוצה להיות רופאה?״ היא התבוננה בשעון שבטלפון הנייד. מיה היתה המועמדת השלושים ואחת לאותו יום- ואחת מבין מאות מתוך שבוע מתיש של מיון קפדני. המועמד הקודם היה מבולבל ולא הסתכל לה בעיניים, ולא חייך אפילו פעם אחת. היא לא הבינה מה גרם לו לחשוב שהוא מתאים להיות רופא. אבל הנערה שמולה... היתה בוגרת הרבה מעבר לגילה. בדיוק מי שהם חיפשו למעמסה הכבדה הזו- לימודי רפואה בגיל כל כך צעיר. התמודדות עם ניתוחי גופות ומחלות ובשורה מרה, יאוש וקושי והיעדר תקווה. הפסיכולוגית כבר צברה נסיון – מאז שהחלה תוכנית המקצועות ובפרט תוכנית ה- MST , היא היתהכמעט בכל וועדת קבלה, וניסתה להבין, לא פעם עם עצמה, איך אפשר לבחור נכון את המועמדים. האם מי שיושב מולה ומספר על כך שהוא רוצה להציל חיים מגיל קטן? האם זו מי שמעוניינת לחקור ולהביא בשורה חדשה בתחום הרפואה? אלו ילדים בגיל של הבת שלה. אין שום ערובה שבראיון של כמה דקות הם באמת ישקפו את כל השנים שלאחר מכן. ראשה היה כבד עליה מעייפות, היא ידעה שמיה היא המרואיינת האחרונה לאותו יום, והאותות של המיגרנה – כאב ראש חד שתמיד הלם בצד ימין, סימנו לה שהם מגיעים.

״אני יכולה להגיד לך שאני רוצה להיות רופאה כי אני רוצה לרפא, וכי אני רוצה לטפל ולהיות שם עבור המטופלים שלי,״ ענתה מיה לבסוף, לאט. הפסיכולוגית שמולה חידדה את מבטה. מיה הרגישה שהפסיכולוגית לא מרגישה טוב- הדרך בה העיניים נדמו עייפות מהרגיל, מצומצמות. הזווית בה החזיקה את ראשה.

היא חשבה שוב על השאלה הגדולה הזו- למה היא רצתה להיות רופאה מלכתחילה? למה הרצון הזה היה שם כל כך מוקדם, כבר בגן הילדים. היא ניסתה להתכונן לשאלה הזו- זה היה יום מתיש ומלא במבחני אישיות שונים ומשונים, כשהראיון בסופו עם הפסיכולוגית היה בעל המשקל הכבד ביותר. יחס הקבלה היה אחד לעשרה- על כל מועמד אחד שהתקבל, עשרה נידחו, וציון הקבלה היה גבוה מאוד. ולמרות שהיא ניסתה להתכונן לשאלה הזו, היא לא ידעה מה לומר ברגע האמת, רק נזכרה בסבתא שלה.

״זה היה באחד מהימים שידענו כבר שסבתא שלי גוססת,״ היא סיפרה, משפילה את מבטה. ״הבטן שלה היתה נפוחה ממיימת- הגידול התפשט והיא שכבה במיטה וכמעט לא ירדה ממנה,״ היא נזכרה במי שתמיד קראה לו המלאך בלבן. ״היה רופא שבא וטיפל בה, ובאותו שבוע הוא הגיע כמה פעמים והכין אותנו לכך שזה עומד להיות הסוף. סבתא רצתה להיות עם כולנו בבית, ובגלל שהבטן שלה היתה ענקית ונפוחה ומלאה במיימת היא בקושי הצליחה לנשום. היא ביקשה מהרופא לעזור לה, והוא לקח ערכת חיטוי ומזרק עם מחט, וצינור שמתחבר למזרק. הוא נתן לה משהו להרגעה ונגד כאבים, והזריק חומר הרדמה לבטן- לאיזור שבו הוא דקר אותה עם המחט, ואז הוא דקר את הבטן של סבתא בעדינות, ושאב ארבעה ליטר של נוזל. זה לא הפסיק לזרום. וסבתא הצליחה לנשום סוף סוף, והבטן שלה ירדה ונהייתה הרבה פחות נפוחה. היא חיבקה אותו והסתכלה עליו במבט מלא אור,״ אמרה מיה, ודמעה גדולה נטפה מהעין שלה – מול הפסיכולוגית הזרה הזו, שעד היום לא הכירה כלל. ״ואמרה לו תודה. כולנו אמרנו לו תודה. היא הרגישה כל כך הרבה יותר טוב באותו יום, למרות שזה כבר היה הסוף. כמה ימים לאחר מכן היא נפטרה.״

מיה סיימה את סוף הסיפור והשתתקה. היה שקט בחדר- כל הנבחנים סיימו כבר את מבחני האישיות שבוצעו בחדרים האחרים, והיא היתה המרואיינת האחרונה לאותו יום.

״את רוצה להיות רופאה כי את רוצה להרגיש את המבט הזה, של סבתא, שוב.״ אמרה הפסיכולוגית, ומיה הנהנה בשקט. ״את רוצה להרגיש לא רק את הטיפול, את רוצה לדעת מהי החמלה הכי גדולה שניתן להעניק,״ היא הוסיפה.

שתיהן שתקו. הפסיכולוגית כתבה כמה דברים במחשב שלה, וחזרה להסתכל על מיה.

״ועכשיו לתכלס מיה. את הרי ידעת שאני אשאל את השאלה הבאה, אז הנה- זו השאלה האחרונה. מה הקוואליטי שלך?״

והיא התרווחה בכסא, אף על פי שכאב הראש החל להלום, כמו שהיא תמיד ידעה והכירה, בצד ימין. אני צריכה למהר לקחת נוגדי כאבים, חשבה, ונזכרה בערכה שיש לה בתיק ובבקבוק המים הקטן.

מיה חייכה חיוך קטן, מבוייש. היא שמעה ששואלים את השאלה הזו- זה היה סוד ידוע, שכולם ידעו שמתקיים אבל כזה שלא נדון בפומבי. זה לא היה כתוב בשום מקום- אפילו לא בתוכנות בינה מלאכותית שהשתלטו על כל הידע שהיה קיים.

״אני חושבת שאני דיאגנוסטית, שיש לי יכולת לזהות מהר לפי תסמינים וסימפטומים ממה סובל מישהו,״ אמרה מיה. היא נזכרה איך הספיקו לה כמה סימנים קטנים כדי להבין שסבתא שלה חולה- אפילו שהיתה בת עשר. היא עזרה תמיד לאמא שלה להבין מה מפריע לזואי- במיוחד כשזואי היתה קטנה מאוד ולא יכלה לדבר ולהגיד מה מציק לה. והפסיכולוגית הסתכלה עליה בחיוך ורצתה לומר משהו, אבל מיה אמרה קודם- ״ויש לי אופטלגין לתת לך. לכאב ראש.״