פנסיה.

השבוע נפגשתי עם כמה חברות טובות מאוד. שוחחנו בין היתר על עבודה, על עייפות מעבודה, על הפחד משחיקה. מי לא מכיר את הציפיה הזו לחופשה בפתח, ליום חמישי בערב כשהשמיים כאילו נצבעים בצבע אחר, לרגע הזה שאנחנו לא צריכים לצאת בבוקר מוקדם. מדי פעם כשאנחנו משוחחות אנחנו קצת מדמיינות את הפנסיה, ואז עולה לי תמונה של עצמי, בבית גיל הזהב, משתתפת בחוגים ורואה סדרות טורקיות. 

לפני בדיוק עשרים שנה התחלתי לעבוד במשרד האוצר. השנה היתה 2002, והיינו מרחק קטן מתהום כלכלית שמעטים היו מודעים לה- משבר קרנות הפנסיה הוותיקות התגלגל לפתחנו כמו תפוח אדמה לוהט, גרעונות של מאות מילארדים וחשש ענק לחדלות פירעון מיידית. באחד מן הימים, כשאני עוד כלכלנית צעירה, קרא לי הבוס שלי וביקש ממני לעשות סקירה מקיפה על נתוני הפנסיה ברחבי העולם. במשך חודש צללתי לתוך הסדרי הפנסיה השונים באירופה וארצות הברית, מתי מקובל לפרוש, מהי מערכת התמלוגים ומה זכאים העובדים בפרישה. גיליתי שגיל הפרישה שלנו בארץ אז היה יחסית נמוך, שתוחלת החיים כאן גבוהה ועולה, ושבקצב הזה מקורות ההכנסה שלנו לפנסיה יתמעטו ולכן מומלץ להעלות את גיל הפרישה לפנסיה. הגשתי מסמך מפורט בלי לדעת בדיוק למה הוא ישמש בהמשך, אבל תוך חודשיים הכל התבהר- בסדרה של משא ומתן מפרך מול ההסתדרות וקרנות הפנסיה הוותיקות הוחלט בין היתר על העלאת גיל הפרישה כדרך להתמודד עם הגירעון. העלאת גיל הפרישה עצמה תוקנה בחוק שיצא כשנה לאחר מכן, ושהסדיר את התחום בכל משק העבודה הישראלי. זו היתה אחת הרפורמות הענקיות שביצענו, רגע לפני שהיה מאוחר מדי. 

אנחנו מחכים לפנסיה אבל לא באמת מחכים. אנחנו חולמים על חופשה ועל הסוף שבוע אבל מי שבאמת אוהב את מקום העבודה שלו, מחכה לחזור, שואב סיפוק, לומד כל הזמן. חלק מהחברות הכי טובות שלי הכרתי במקומות העבודה שלי, והאמת היא, שכשאני בחופשה, אני תמיד חושבת מה קורה במחלקה, איזה ניתוח מעניין היה שהפסדתי, מה הפרויקט הבא שאשתתף בו. כל העניין, זה לעשות את זה במינונים הנכונים. 

שנים לאחר משרד האוצר, כשרק התחלתי את עולם הרפואה, שאלה אותי רופאה וותיקה אם בגללנו, נערי האוצר, עלה גיל הפרישה. בזכותנו, אמרתי לה. אחר כך גיליתי שהיא ביקשה לדחות את גיל הפרישה שלה לפנסיה. 

בתמונה- אני ונערות האוצר, שלנצח יהיו חלק ממני